עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
קשה למצוא מלים לתאר את ההרגשה כשקוראים את הכותרת הזאת, את הזוועה מהאלימות שאולי מטופלים אחרים במוסד חשופים אליה, את האימה שמישהו מיקרינו ייפול קורבן לאלימות כזו.
תמר דרסלר כתבה בפייסבוקפוסט על מקרה אחד שנתקלה בו ואותו נשתף היום, במקום לנסות לבטא את מה שקשה כל כך להגיד:
״אני אכתוב את מה שלא כתבתי עד היום. לא אכתוב על מקרה שעדיין לא ברור מה קרה בו. אני אכתוב על מקרה אחר, אולי קשור ואולי לא, ואני אניח שחלק גדול מחברי הפייסבוק שלי יהיו בדרך להפגנות אז אולי לא יקראו, ועוד אקווה שלא תהיה לכתיבה הזו השלכה עתידית עלי.
היום מתה אשה שהייתי מאושפזת במוסד טיפולי בדרום הארץ. אשה בת 40 שפונתה מאותו מוסד במצב אנוש, כשעל גופה סימני חבלה. ומתה.
אני לא יודעת מה קרה שם. מן הסתם אירוע כזה מצריך תחקיר עומק באותו מוסד.
בלי קשר כאמור. לפני כמה וכמה חודשים הגעתי במהלך משמרת למוסד כוללני דומה בעיר באזור המרכז, מוסד למתמודדי נפש שמנוהל כמו רוב המוסדות הללו על ידי עמותות שהוקמו למטרה זו, קבלני משנה של מדינת ישראל.
זה נוהל שהחל בשנות ה80 כשמדינת ישראל החלה לסגת ולהתנער מחובות סוציאליות שלה וכדי להגדיל את המרחק, העבירה את הטיפול בהרבה מאד אנשים חלשים לקבלני משנה במכרזים.
מה קרה בפועל? בהרבה מקרים, לא בכולם, זכו במכרזים האלו אנשים שאין להם באמת הכשרה לטפל באותם חלשים, מתמודדי נפש כרוניים, קשישים סיעודיים, מוגבלים ועוד. והם הביאו צוותים שגם הם לא מוכשרים בשום צורה לטפל באותן אוכלוסיות, כשמניע היחידי של אותם קבלנים היה מיקסום רווח מהמכרז שבהרבה מאד מקרים זכו בו כי נתנו את ההצעה הזולה ביותר.
וכך נוצר מצב שבו באוכלוסיות החלשות מטפלים החלשים ביותר, אלו שעובדים בשכר מינימום בעבודה קשה מאד, תנסו לעבוד יומיים בבית אבות סיעודי למשל.
מן הסתם כולכם מבינים שמוסדות כאלו( ושוב אני מדגישה, לא כולם. מי שיכתוב לי כאן לא להכליל או ייתן דוגמא שדווקא במוסד איקס הכל סבבה- ייחסם, אני לא מעוניינת באנשים שלא קוראים את הטקסט) הם רחוקים מלהיות מיטיבים עם החוסים, אבל אין ברירה. משפחות שאין להן משאבי עתק לא יכולות לאפשר לעצמן לבחור את המוסד הטוב ביותר עבור יקיריהם שאין להם את היכולת לטפל בהם עוד.
בשש בבוקר קיבלנו את הקריאה. כל מי שמתנדב במשמרות לילה יודע שממש לא רוצים לקבל קריאה בשש בבוקר כי כמעט תמיד פירוש הדבר שמשמרת הלילה לא תסתיים בזמן. יצאנו לדרך, מנסים לנחש כמו תמיד מה מחכה לנו בצד השני.
מה שחיכה לנו בצד השני היה בניין במרכז המוזנח של אותה עיר, ללא חצר, ללא מעלית שדרכה אפשר לפנות אדם במצבי חירום. עלינו לקומה העליונה, בבניין היו כ30 חוסים, ותורנית לילה אחת, מבוגרת.
החולה שכב על הרצפה עירום למחצה בתוך צרכיו. הריח בחדר העיד שהאיש שוכב כך מזה זמן. ראש הצוות, איש קשוח למדי, הקיא. ניסיתי להרים את האיש מתוך הזוהמה. מצבו הרפואי היה קשה מאד אבל עדיין הבין את כל מה שקורה סביבו.
תורנית הלילה לא הצליחה לסייע לי בשום צורה, לא להרים אותו, לא להוציא אותו מהחדר, לא להלביש אותו. היא הסתובבה בחדר בלי לדעת איפה הוא מחזיק את הבגדים שלו, מפנה כלפיו שאלות שבקושי הצליח לענות עליהן, מנסה לשכנע אותי שהו שוכב כך בקושי עשרים דקות.
הזעקנו ניידת טיפול נמרץ. נאלצנו להסביר להם למה התעכבנו מספר דקות בשידור מדדים, כי היינו חייבים להביא אותו למצב שבו נוכל לטפל בו.
הורדנו אותו בכסא! במדרגות לאמבולנס, הוא לא הפסיק להתנצל בקול רפה על הטינופת, ואני לא הפסקתי לנסות ולעודד אותו שזו לא אשמתו. רציתי לבכות כל הדרך.
ניידת הטיפול הנמרץ פינתה אותו משם, אני סייעתי לראש הצוות לנקות את הזוהמה מהנעליים והמדים שלנו כדי שנוכל לפחות לנסוע משם באמבולנס בלי לטנף אותו לחלוטין. וכל הזמן הזה התאפקתי לא לבכות.
נסענו לתחנה, נסעתי הביתה, הרתחתי את המדים, זרקתי את הנעליים כי לא ניתן היה לנקות אותן.
לא היה למי לדווח. אני יודעת שאם שרד חזר לאותו מוסד.
יכולתי לכתוב ספר שלם על מוסדות כאלו שבהם ביקרתי במסגרת התנדבותי. אבל אין טעם. מאז דיווחתי לרווחה העירונית בכל עיר בה ראיתי משהו חריג במסגרת משמרת. אין לזה המשכיות, גם אם יסגרו את המוסד הזה או מוסד אחר יאלצו למצוא מקום אחר לחוסים בו, לפעמים גם זה לא צעד מיטבי עבורם, אנשים מתרגלים גם לרע.
למה כתבתי? שתדעו שככה זה בלא מעט מקומות. אנחנו מזדעזעים לדקה או שתיים במונחי נצח, וזהו. אין מה לעשות. זו לא אשמתכם ואני לא רוצה שישתמע מהפוסט שאני מאשימה את הציבור הרחב.״
קישור לפוסט המקורי – תמר דרסלר
קישור לכתבה על המקרה – אישה מתה בהוסטל טיפולי בבאר שבע, סימני חבלה נמצאו על גופה