איך נשמר צלם האדם בצל הוויה שוחקת: פוסט חדש בבלוג של מיכלי

הפסיכוזה הנמשכת של בני אינה אלימה ואינה אובדנית, אך יוצרת שיבושים ומוזרויות באופן שקשה  להבין וקשה להתייחס אליהם. סביבתו האנושית מתקשה להגיב, ולכן חשוב לי לכתוב, לתאר ולהסביר מה שלמדתי תוך כדי ליווי צמוד במהלך השנים.

כיוונים – ימין ושמאל התערבבו לגמרי. יום אחד באופן לא צפוי הפסיק בני להשתמש בימין – ידו החזקה. אף ש ימינו מסוגלת לפעול, הוא משבית אותה באופן לא מודע אבל נחוש, ופועל כמעט ורק בשמאל, מצב המשבש לגמרי את האיזונים המוטוריים והתפקודיים שלו ושל סביבתו. קדימה, הצידה ואחורה מתבלבלות אצלו כשהוא נתקף חרדה וחושש לפגוש בגורם המפחיד, פרי מוחו הקודח.

תחביבים מוזרים – בחישה בזוגות נעליים והעמדתם בתנוחות מוזרות.  הזזה של כיסאות ושינוי מקומם. צורך פנימי כפייתי להזיז את התפאורה בבית, ולא למצוא אף פעם את המקום הראוי.

ריחוק וקרבה – מדלג על שטיחים, עוקף שטחים מסוימים ומשתדל לא לדרוך על נקודות מסוימות. מקפיד לשמור מרחק משולחן האוכל ומקרש הגיהוץ ,מה שגורם לגבו להתכופף בקשת גם כשהוא יושב לאכול, וגם כשהוא עוסק בגיהוץ. בני הוא בחור גבוה ונאה; קשה לראות איך הוא מתקפל וקופא כשהתקף החרדה נוחת עליו. כאשר הוא יושב ומרכין את ראשו אני רואה גבעול שנשבר והפרח שמעליו מרכין ראש, טרם כמישה.

אוצר מילים – במשחק ה”שבץ נא” ובשאר משחקי מילים יכולתו של בני גבוהה מהממוצע. הוא מסוגל למלא תשבץ בכוחות עצמו ובריכוז רב, ולהסביר את המילים שבהם השתמש. בדיבור היכולת מינימלית, והאסוציאציות מנותקות ולפעמים מרוחקות מכל הקשר. לא מסוגל לומר, בוודאי לא להגדיר, מה חסר לו, מה מציק, ואיך לסייע. כששאלתי מה הוא מבקש כשי לראש השנה תשפ”א, נעניתי “מה למשל”? , כלומר אם את לא תציעי לי אין ביכולתי לדעת וודאי לא לבחור.  בני מנסה להימנע משיחות עם בני אדם, כאילו חושש  שהמילים היוצאות מפיו יפלילו אותו.

רגשות – זהו התחום המורכב ביותר. לכאורה הרגש לא קיים או שטוח, למעשה אני חשה שרגשותיו הסמויים והלא מדוברים משפיעים על מחלתו ועל כל מה שמתרחש בתהליך הסתגלותו מחדש לעולמנו, יחד עם המחשבות והקולות, לעולמנו. שמתי לב שאף כי הוא שקוע בעולמו, וארשת פניו אדישה ולא אכפתית, הוא מגיב בחום לכל מי שמכבד אותו ומתייחס אליו בחיבה, ללא זיוף. לכאורה – השטחת רגשות; לאמיתו של דבר – רגשות מבעבעים השולחים איתותים מהמצולות, מחפשים ביטוי, והאתגר לתקשר איתם מורכב וקשה מאוד, אבל אפשרי.

בתקופת מגפת הקורונה והסגר הנוכחי, בני עוטה מסכה כל הזמן, נמנע מלהסיר אותה, דומני, שהיא מסייעת לו להתמודד גם עם הפחדים הקדמוניים והעמוקים המטרידים אותו כל הזמן.

בתקופת  הקורונה והסגר בני מתארח בביתי, ואני  יכולה לחוות גם היבטים יפים של האדם שבו:

בני ששם כיפה על ראשו ביוזמתו, מתאמץ להיות מחובר למסורת בבית חצי חילוני. בני אמנם הפסיק לנגן, אך לא מפסיק להאזין למוסיקה קלאסית מתוך הזדהות. בני עושה מאמצים לקרוא עיתונים וספרים, אף שהוא מתקשה להתרכז ולהתמקד, ולא ברורה מידת הבנת הנקרא או רצף הזיכרון שלו בני מוכן לעזור בעבודות הבית כשיש צורך בכך, אם פונים אליו ומבקשים זאת.

והעיקר, בני משתדל לא להטריד אף אדם, ולעולם אינו פוגע באחר. אופיו הטוב  ונועם הליכותיו מתמידים עמו במהלך כל השנים של מחלתו הקשה. אנשי צוות שעבדו איתו ציינו את הערכתם להיבט הזה שבהתנהלותו.

חשוב לי להעיד שגם בתוך הוויה שוחקת מאוד של עולם פסיכוטי מתמשך בני מצליח לשמור על “צלם אדם”. גם בשנים הקשות של מחלתו הוא מגלה הגינות, תרבותיות ויושרה. מעולם לא הוציא את תסכוליו הכבדים ואת כאביו וזעמו על אחר, או על החברה. אני גאה להיות אימא שלו.

מיכלי