עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
האם תשימו לב לאיש המבוגר ששוכב בשקט במסדרון, מתנשם בכבדות מבלי לזעוק או לבכות?
אנחנו חייבים להתעורר – מערכת הבריאות קורסת עלינו.
קיראו את העדות של גלעד שלמור Gilad Shalmor על האישפוז של סבו בבית החולים ושתפו אותנו בעדויות שלכם.
רק יחד נצליח להוביל לשינוי.
לקריאת העדות (התפרסמה במקור כפוסט בפייסבוק):
סבא שלי האהוב, חברי הטוב, נאלץ להתאשפז שלשום בלילה בבית החולים. לרוע מזלנו, סבא חלה בדלקת ריאות קשה ומאחר שהוא חי בחיפה הוא פונה לבית- חולים רמב״םשבימים אלה עולה על גדותיו במטופלים.
את הלילה סבא לא בילה במחלקה הפנימית הראויה לאיש במצבו, כי אפילו סיכה לא ניתן היה להכניס לתוכה.
בלית ברירה צוות בית החולים הניח אותו בחדר המיון לצד עשרות חולים אחרים. רק פיסות וילון מלוכלכות הפרידו בין חולה לחולה ויצרו מעין חדרים מאולתרים, מעין ניסיון לטשטש את ההבנה שכולם קרובים זה לזה בצורה שממש חורגת מכל סטנדרט חברתי של מרחב אישי.
***
כאשר חציתי את המיון העמוס לעבר המיטה של סבא בקעו רסיסי תמונות מבעד לוילונות שלא הוגפו עד הסוף. גוף מתעוות בהתקף שיעול, ידיים אוחזות בדלי בפרקי אצבעות אדומים, שיירי קיא דבוקים לזוויות הפה.
הדבר הכי נורא, אמר סבא, הוא לשמוע את החולים האחרים מסביב צורחים כל כך מקרוב. אוכל, הוא סיפר, לא הוצע לו מהרגע שהגיע לבית החולים בשש בבוקר. מי ישים לב לאיש מבוגר ששוכב בשקט, מתנשם בכבדות מבלי לזעוק או לבכות?
קשה לראות ככה את סבא, איש תמיר ויפה גם בגילו המופלג, שוכב שם, מכוסה במעילו. בעברו היה נגן ג’ז מחונן ובניסיון לשעשע אותו שאלתי אם הוא מצליח לזהות את הטון של הנפיחות ששחררו שכניו החדשים לחלל האוויר. הוא לא צחק.
השיחה שניסינו לנהל מתוך רצון להקליל את האווירה נקטעה מדי פעם בפעם על ידי זעקת כאב שחדרה מבעד לוילון, או גל של צחנה מדמיע עיניים. הניגוד בין מכובדותו של סבא שלי לסיטואציה שנכפתה עליו היה קשה מנשוא.
***
הצוות הרפואי, כמובן, היה קטן מדי. קצת יותר גדול ממה שדמיינתי שיהיה, אבל הרבה יותר קטן ממה שצריך. הם התרוצצו בין המיטות אחוזי תזזית, לא באמת מצליחים להגיע לכולם. בסביבות השעה 3 שני מטופלים חדלו לנשום והם הובהלו למחלקה אחרת לפעולות החייאה.
ובכל זאת, למרות העומס והאמפתיה הטבעית לאנשי הצוות שאני מאמין שעושים כמיטב יכולתם, עדיין מאכזב היה לגלות שאף אחד לא שם לב שהצינור שנתחב לאפו של סבא היה מנותק מבלון החמצן וקצהו והשתלשל שמוט על הרצפה. הטיפול המיידי היחיד שאמור היה להקל על נשימתו של האיש שכה יקר לי התייתר בחוסר תשומת לב. בדיעבד גם התברר שלא קיבל את כל האנטיביוטיקה הדרושה לו.
אין בליבי דבר על אנשי הצוות הרפואי, מעטים מול רבים הם, עוסקים במלאכה סיזיפית וקשה בשעות סיזיפיות וקשות עם מטופלים סיזיפיים וקשים. אני גם יכול להניח שתמונת המצב שאני מתאר כאן אמנם התרחשה ברמב”ם, אך באותה המידה יכולה היתה להתרחש בכל בית חולים אחר.
***
בזמן שישבנו ליד מיטתו של סבא גלשתי בפייסבוק וראיתי את התגובות הקשות לסרטון המחליא שהעלה ראש הממשלה בדף הפייסבוק שלו. קראתי את הדברים הנזעמים וחשבתי שלצד הכבוד הרב שיש לתת למתים, מוטב היה אילו מערכת הבחירות היתה עוסקת, ולו במעט, גם בכבודם של אלה שעדיין נמצאים איתנו
תרגיש טוב סבא יקר שלי