העדר שירותים לילדים ונוער המתמודדים עם מוגבלות נפשית

מכתב שנשלח ליו”ר ועדת הכנסת לשלום הילד, ח”כ אורלי לוי אבקסיס, לרגל ציון היום הבינלאומי לזכויות בעלי מוגבלויות – דצמבר 2013

הנדון: קיום דיון בוועדה לשלום הילד בנושא:
העדר שירותים לילדים ונוער המתמודדים עם מוגבלות נפשית, לציון היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות

ב-10.12.2013 יצוין בכנסת היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות. קואליציית ארגונים, כולל תוכנית ‘עמיתים’ של החברה למתנ”סים ומשרד הבריאות ובית החולים הפסיכיאטרי נס ציונה, פועלים בשיתוף פעולה עם ח”כ אילן גילאון לארגן את היום. אנו פונות אלייך בבקשה לקיים דיון בוועדה לשלום הילד בנושא ילדים ובני נוער המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית. לעניות דעתנו, הדיון צריך להתמקד בהעלאת מודעות למצב הקיים היום בארץ: היקף האוכלוסייה, צרכיה, המענים הלא מספקים הקיימים היום בארץ עבורה וכן פתרונות אפשריים מתוך הניסיון בארץ ובעולם.

11.8% מהילדים ובני הנוער בישראל סובלים מהפרעה נפשית כלשהי (אפטר ואחרים, 2009). מהם התאשפזו בעשור האחרון מדי שנה כ- 600 בני נוער בגילאי 12-18 (משרד הבריאות, שנתון סטטיסטי, 2008). במחלקת הילדים בביה”ח הפסיכיאטרי בנס ציונה (אחת משתי מחלקות ארציות) מתאשפזים מידי שנה כ 250-300 ילדים בגילאים 6-12. רובם מתנתקים משגרת חייהם לתקופת זמן ממושכת, שכן, אורך האשפוז השכיח בבני נוער הוא חודש עד חצי שנה (משרד הבריאות, שנתון סטטיסטי, 2008) ובילדים אורך אשפוז ממוצע הוא כחודשיים וחצי. אלה אשר לא נמצאה להם מסגרת מתאימה בקהילה יאושפזו אף לתקופה ארוכה יותר (מי עמי, 2004) עד לתקופה של מעל לשנה (משרד הבריאות, שנתון סטטיסטי, 2008).

מתוך קבוצת הילדים המתאשפזים במחלקת הילדים בביה”ח הפסיכיאטרי בנס ציונה קיימת קבוצת ילדים קטנה של ילדים (בין 5% ל 10%) הסובלים ממחלת נפש שמביאה אותם להידרדרות תפקודית בכל המישורים עד לתפקוד נמוך ביותר ומצבם מצריך טיפול והשגחה אינטנסיביים בתוך מסגרת מוסדית טיפולית חוץ ביתית. לעתים בשל היעדר עורף משפחתי ולעתים מתוך מצבם המורכב. מסגרת שכזו אין בארץ. מצב זה, מביא לכך שילדים אלה נשארים באשפוז פסיכיאטרי שלא לצורך ובשל היעדר מסגרת טיפולית תואמת.

הילדים ובני הנוער המשתחררים בחזרה לביתם נדרשים להתמודד עם אתגרים רבים. הם נדרשים לחזור לקהילתם הטבעית- למשפחה ולבית הספר כשעתה הם מתמודדים עם קבלת המחלה והסטיגמה העצמית והחברתית הנלוות לה. גם אלה אשר יחזרו בסופו של דבר לתפקוד רגיל יצטרכו להתמודד עם הסטיגמה החברתית המוצמדת למי שעבר אשפוז פסיכיאטרי. עוד עליהם להתמודד עם שחיקה או העדר של מיומנויות חברתיות, מה שמקשה עליהם את השתלבות מחדש בקבוצת השווים. בנוסף, רובם מתמודדים גם עם בדידות והעדר רשת חברתית תומכת. חלקם בשל הניתוק הממושך מהחברים והסטיגמה, וחלקם מכיוון שהתחברו לפני האשפוז עם ילדים \ מתבגרים מקבוצות שוליים עמם מצאו שפה משותפת וכעת הם מעדיפים או נדרשים על ידי הוריהם לנתק את הקשרים עמם.

תמונת מצב השירותים

ילדים ובני נוער אלה ובני משפחותיהם נזקקים למערך שיקומי, תמיכתי כוללני תואם ומתואם בין הגורמים המטפלים השונים שלצערינו חסר כיום הן במסלול של בניית תוכנית שיקום קהילתית והן במסלול של מסגרות פנימיתיות פוסט אשפוזיות. בבואם למצוא סיוע בהשתלבותם החברתית בחזרה בקהילה, הם מגלים שלא קיים כיום מענה שיקומי קהילתי. המענה השיקומי היחידי שפעל בעבר, מספר מצומצם של מועדונים חברתיים לנוער שהפעילה עמותת ‘אנוש’, נסגר בעקבות החלטת משרד הבריאות שההשתתפות במועדונים החברתיים מחייבת הכרה ב- 40% נכות נפשית.

אגף השיקום של משרד הרווחה אינו מעניק שירות לאוכלוסיית הילדים ובני הנוער הלוקים בהפרעה נפשית והם אמורים להיכלל במסגרת אוכלוסיית הילדים ובני הנוער בסיכון המטופלים על ידי השירות לילד ונוער (וייסבלאי, 2012). אולם, בפועל, משיחות עם אנשי מקצוע במשרד הרווחה עולה כי המסגרות הקהילתיות המוצעות לילדים ולבני נוער בסיכון לרוב אינן מצליחות להכיל אוכלוסייה זו בשל אי התאמתן לאוכלוסייה בעלת צרכים ייחודיים זו והעדר הכשרה מתאימה לצוות המקצועי. כיום פועלת רק מועדונית פוסט-אשפוזית אחת לבני נוער, המלווה על ידי פסיכיאטרית, בראשון לציון (וייסבלאי, 2012).

גם בתוך בתי הספר הרגילים בקהילה, הילדים ובני הנוער אינם זוכים למענה הראוי. מתוך שיחות עם משרד החינוך, עולה אף שאין כיום כל הכשרה ליועצות בתי הספר של החינוך הממלכתי בנושא ילדים ובני נוער המתמודדים עם מגבלה נפשית. לכן, כאשר הם חוזרים לבית הספר אין בידי היועצות כלים על מנת לסייע להם בהשתלבותם.

בנוסף, ילדים ובני נוער הזקוקים לתמיכה וליווי אישיים בשעות אחה”צ, כגון על ידי חונכות אישית, אינם מצליחים לקבל סיוע שכזה בשל היעדר מסגרת מקצועית המסוגלת לגייס, להדריך מקצועית וללוות חונכים לילדים ובני נוער הסובלים מהפרעה נפשית. שרות שכזה יכול להוות משענת תומכת גם למשפחות המטפלות בילדים ובני נוער הסובלים מהפרעה נפשית, אשר הן נושאות בעיקר הקושי בהתמודדות עם קשייו של בנם\בתם.

עבודה שנעשתה במחלקת הילדים בביה”ח הפסיכיאטרי בנס- ציונה (במהלך שנת 2007) במטרה לאפיין את פרופיל משפחות הילדים המאושפזים וכללה בדיקה של כ 60 מאושפזים, העלתה תמונה של משפחות הנמצאות במצב סוציואקונומי נמוך ומטופלות בשרותי הרווחה. תמונה זו, מחזקת את הצורך בפיתוח שרותים טיפוליים תומכים בקהילה.

העדר שירותים קהילתיים תומכים אשר מסייעים למשפחות, לילדים ולבני הנוער לחזור ולהשתלב בקהילה ולחיות חיים שיש בהם סיפוק ומשמעות, מביא לחשש משחרור מצד הורים וילדים ובני נוער מאושפזים. מתבגרים רבים חוששים מאוד מהשחרור מאשפוז או חוזרים לאשפוז שם הם יצרו קשרים חברתיים משמעותיים ושם ישנה קבוצת שווים המקבלת אותם כפי שהם. כך למשל, בשנת 2008, מתוך 657 אשפוזים של בני 12-17, 287 היו אשפוזים חוזרים (משרד הבריאות, שנתון סטטיסטי, 2008). במחלקת הילדים בנס ציונה, הצוות עומד לא פעם מול שוקת שבורה בפרט כאשר ילד משתחרר באמצע שנת הלימודים, אז רוב המסגרות השיקומיות מלאות והיעדר מערך תומך בקהילה מביא לאשפוזים חוזרים.

מענים קיימים

בארץ קיימים כיום, מעבר למועדונית הפוסט אישפוזית היחידה בארץ (בראשל”צ) והמיועדת רק לבני נוער, שני מענים בודדים הנותנים מענה קהילתי לבני נוער. המענה הראשון הנו תוכנית ‘עמיתים לנוער’ של החברה למתנ”סים, אשר  מציעה תמיכה וליווי מקצועי, בתהליך ההשתלבות בקהילה דרך ההשתלבות בפעילויות פנאי נורמטיביות במרחב הקהילתי. המענה השני הנו ‘מרכז צ’רניה’, הפועל מטעם עמותת מניפה בירושלים. מרכז זה הוקם כמענה עבור נערות שחוו משבר נפשי אשר בעקבותיו לא מתאפשר להן שילוב במסגרות נורמטיביות. מגמת המרכז, הפועל בכל יום מהבוקר עד הצהריים, הינה להציע מענה הוליסטי, הכולל חינוך וטיפול עם רגישות תרבותית בשילוב עם טיפול רפואי ופסיכותרפיסטי.

שתי התוכניות אינן נהנות מכל תמיכה ממשלתית, בשל העובדה שאין כיום שום משרד ממשלתי הלוקח אחריות על אוכלוסייה זו, והן מתקיימות מתרומות אשר מסתיימות בקרוב.

בעולם, לעומת זאת,  ישנם מענים רבים. בארה”ב, אוסטרליה ואירופה תחום השיקום בקהילה למתבגרים מופרט למחצה ונמצא תחת מלכ”רים ועמותות, חלקו ממומן על ידי הממשלה. רוב הארגונים העוסקים בתחום מספקים מענה הן לבני נוער והן למבוגרים ומעניקים היבטים שונים של טיפול פסיכיאטרי (Cook et al., 2008). בין המענים הרבים אשר התפתחו בעולם ניתן למצוא: תוכניות בתוך בתי ספר רגילים ובתוך החינוך המיוחד (,2004; WHO,2008 ;Morrison Johnson & Johnson, 2004),  תוכניות לתאום טיפול בקהילה (Osher & Hanley, 2001; Williams, 2010), ותוכניות כוללניות המספקות טיפול ושיקום בקהילה לצד טיפול בבית החולים (http://oyh.org.au/).

בהתבוננות על הצרכים המיוחדים של ילדים ונוער, אך לא כחטיבה אחת אלא אלא כשתי קבוצות נפרדות עם צרכים יחיודיים, ניתן לראות כי המענים הם מצומצמים יותר לכל קבוצת אוכלוסיה ויתכן כי יש מקום לסטטיסטיקה נפרדת לילדים ולנוער. בנוסף ניתן לראות כי קיים הבדל משמעותי בהתייחסות הגישה הרפואית לשוני בין קבוצות הגילאים לבין הגישה השיקומית שכן במערכת הרפואית קיימת הפרדה בטיפול בין גיל רך, ילדים ונוער ולא כך במערך השיקומי.

בכבוד רב,

ענבר אדלר- בן דור, מנהלת תוכנית ‘עמיתים’, החברה למתנ”סים.

סיגל בקשי- רכזת תחום עבודה סוציאלית, מחלקת הילדים, ביה”ח הפסיכיאטרי, נס ציונה.