עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
19.1.2019
יום חורפי מאוד בירושלים. צפוי שלג בערב, כבר עכשיו קר ומעורפל, והתחזיות מדברות על סערה. בני, שחי בהוסטל בימות השבוע, קם עם שחר. משהו הפריע לשנתו, והוא יצא לשיטוטיו. לא הייתי שם, אך אני יכולה לדמיין את “הצונמי הפנימי” שהציף אותו כשהתעורר ועזב את המקום בלי להודיע לאיש. בעבר חוויתי אותו נעלם לפתע, ה”בריחות” שלו לא מוסברות, אך דומה שהוא בורח מסערה פנימית המטלטלת אותו, ומאיימת עליו. לאן הוא בורח? דומני שגם הוא לא יודע, ובטוחתני שאינו מתכוון להיעלם, או להדאיג. הוא מתעקש להחליט באופן אוטונומי כשהתובנה שלו חלקית בלבד.
בהוסטל, באותו יום חורפי, שמו לב שהאדם נעלם לפני התארגנות הבוקר ולפני נטילת התרופות, אך לדברי הצוות הם חסרי מענים למצבים כאלה. מדובר בהוסטל פתוח, שכוח האדם בו מצומצם, ואחריות הפיקוח מוגבלת להימצאות הדיירים במקום. ידוע לי מן העבר שכאשר בני משוטט ברחבי העיר ברגל ובאוטובוסים, הוא יחזור להוסטל ביוזמתו, אם יחזור, רק בשעות החשכה. ייתכן שהוא לא מצליח להירגע בכוחות עצמו למרות הליכתו המואצת. ביום החורף המדובר הזמן חולף, כבר אחרי הצהריים, מזג האוויר מסתגרר והולך, רוחות חזקות, ערפל, וגשם מתחיל לטפטף, בני במעיל ללא כובע וללא מטרייה, ממשיך לשוטט. אני חוששת שאם התקף החרדה יחריף הוא יישב על הספסל “משותק”, ואפילו אם יירדו גשם ושלג הוא לא יזוז ממקומו.
אני פונה לרופאה הפסיכיאטרית שלו, ולמזלנו הטוב פוגשת אוזן קשבת ונכונות אמיתית לסיוע. בשיחתי עם הרופאה הקשובה החלטנו שצריך לאתר את בני בהקדם, לדאוג להביאו לבית חם, ושזה אפשרי! הרופאה הציעה לערב משטרה, וזה מה שעשינו. עשרות טלפונים ביני לבין הרופאה לבין המשטרה. המשטרה שיתפה פעולה, ומצאנו את בני על ספסל בפארק קרוב להוסטל, כחצי שעה לפני תחילת השלג. גשם סוחף כבר ירד. והצלחנו להחזירו להוסטל, רטוב וקפוא, למרות התנגדותו.
החלפת הבגדים הרטובים, הבית החם ותרופת הרגעה שיפרו את מצבו באופן משמעותי.
ברור לי שללא עזרת הרופאה הפסיכיאטרית, שהייתה נחושה לאתר אותו בהקדם ולדאוג להביאו למקום מוגן, האירוע היה מסתיים הרבה יותר גרוע. העידוד והתמיכה שקיבלתי מאותה רופאה נתנו לי את הכוח ואת הנחישות להמשיך לחפש ולא להרים ידיים. צוות ההוסטל שבו חי בני, וממנו יצא באותו השחר, ידע ששיטוט ארוך במזג אוויר כה סוער מסכן אותו, ובכל זאת העביר אליי מסר שאין למערכת שלהם אמצעים מתוחכמים למצבי קצה כאלה. ואין גם כוח אדם למקרי חרום. נרמז על אפשרות של הוראת אשפוז במקרה שלא יימצא פתרון אחר.
מנסיוננו, אשפוז לא יכול לתת מענה למצוקותיו של בני. לפני שנה הוא אושפז עקב שוטטות שלא נפסקה גם בלילות. הוא שוחרר מן האשפוז לאחר חודשיים עם אותן תרופות ובלי שיפור כלשהו. מדובר במחלה בת 27 שנה, עמידה לתרופות, ללא רמיסיות וללא הפוגות. לא ברור אם התרופות משפיעות לטובה, אך ידוע שהן גורמות נזקים מצטברים. הרופאים חוששים, ובצדק, להחמרה אם יפסיק לקחתן. במהלך השנים, התקשורת של בני עם הזולת ועם הסביבה, וגם התפקודים הבסיסיים, פוחתים והולכים, ונטילת התרופות נמשכת.
ההתגייסות האמיתית של הרופאה ברגע המשבר, הזמינות שלה והמסר הלא מגמגם חיזקו אותי והעבירו שדר שגם ברגעים מייאשים עדיין יש מה לעשות, ואסור לוותר. העזרה הגדולה שנתנה לנו הרופאה חייבת לשמש דוגמה ומופת.
השתכנעתי שאנשים הסובלים מתחלואה נפשית קשה כמו זו של בני , ויש רבים כמוהו, זקוקים למענים מותאמים וזמינים במערכי הדיור שלהם. צריך להסתייע במלווים אישיים וגם בטכנולוגיות מתקדמות כדי למנוע מצבים מסכנים מיותרים. מן ההכרח לשפר את המערכות בתרבות ארגונית שתכלול השגחה ברצף ותאפשר למתמודדים עם מחלות נפש קשות איכות חיים ראויה, תוך שמירה על האוטונומיה שלהם ושילובם בקהילה.
בתודה גדולה לרופאה הפסיכיאטרית של בני – מיכלי.