עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
הלכתי יחד עם בני להצביע ביום הבחירות. היה תור גדול בדרך לקלפי. מאחורינו עמד אדם מבוגר וביקש להקדים את תורו ולהצביע לפנינו, עקב גילו.
רציתי לומר לו שבני המתמודד עם מחלה נפשית קצר רוח וההמתנה קשה לו.
רציתי לומר שבני חייב לרוץ לשירותים לעיתים קרובות עקב נזקים שנגרמו על ידי תרופות שהוא חייב לקחת – תרופות שלא פותרות את בעיותיו.
רציתי לצעוק שהנכות של בני קשה מאד, למרות שאינה נראית כך במבט שטחי, וחייבים ל”העדיף” גם אותו.
לא הגבתי בקול, בני שתק כפי שהוא נוהג תמיד. האנשים בתור אפשרו לקשיש להצביע לפנינו, ובני המתין בקוצר רוח בולט, ומיהר לרוץ לשירותים מיד בתום ההצבעה.
כמי שמלווה מקרוב נכות קשה לא נראית, אני משתדלת לא לשתוק, כן להגיב וכן לבקש את “החנייה” לנכי הנפש, כלומר את ההתחשבות בהם ואת ההקלות עבורם.
לעיתים קרובות אני נתקלת בסירוב, בדחייה, בעיקר – חוסר הבנה, חוסר סובלנות.
הקהל בתור לקלפי ביום הבחירות היה מתקשה להבין, היה מתקשה לקבל שאדם הנראה שלם חיצונית יכול להיות סדוק מבפנים, ויכולותיו להתנהל בעולמנו זה, המלא מאבקים קונפליקטים ותורים – מוגבלות.
אני מודה, לא טרחתי להסביר את המצב לאילו שעמדו בתור לקלפי וראשם נתון בסוגיות הגדולות של המדינה.
במסעותיי לצידו של בני, נוכחתי לא אחת, שגם אנשי מקצוע מתקשים לקבל את הנכות שאינה מעוררת חמלה, אלא מפחידה ומתעתעת, לפיכך, מוותרים מהר מדיי על מענים תומכים ומקדמים.
בשורת ההחלמה בבריאות הנפש בעת האחרונה הסיטה את תשומת הלב מן החולים הקשים שמחלתם ממושכת, מעוררת חוסר אונים ולעיתים גם דחייה, אל אילו המסוגלים להחלים ומגבירים תקווה. ברכותיי למחלימים !
לצערי, אין חלקו של בני ביניהם. וידוע לי שיש עוד רבים כמותו.
אני משוכנעת שצריך להשקיע הרבה, להשקיע מקצועית נכון, באילו שטרם החלימו, במטרה שהאנשים היקרים הפגיעים והפגועים האלו יזכו ל”מחוך” חברתי ומקצועי תומך וידידותי ויפיקו מחייהם את המרב האפשרי – כל אדם לפי מצבו ולפי יכולתו .