עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
בעקבות דבריו של פרופסור לבקוביץ’, והתגובות הרבות שהם גררו מצד משפחות מתמודדים (ראו בקישור הבא), להלן עמדת עוצמה בנושא.
נדהמנו לקרוא את התגובה שנכתבה על ידי פסיכיאטר בכיר רב השפעה וזכויות.
כאבנו את ראיית המשפחות כישות אחת המבקשת לאשפז בכפייה, ויהי מה, בניגוד לשיקול דעת רפואי. אמירה זאת אינה נכונה, ובוודאי שלא ראוי שתישמע מפיו של מי שמשמש מנהל בית חולים, המתיימר לדווח על “מציאות” הידועה לו מתוקף תפקידו.
חשבנו לתומנו שהיום אנו בעידן אחר, שיש משמעות להכרה במעמד המשפחה כמטפל עיקרי, למחויבות, כביכול, של המערכת המקצועית להקשבה, לשיתוף פעולה, לכבוד הדדי. התאכזבנו עד מאוד כי לפחות הפוסט הזה משקף עד כמה אנו רחוקים מכך, אם מנהל בית חולים אינו מבין את גודל העוול וגודל הפגיעה הטמונים באופן התייחסותו למשפחות בפוסט שנוסח על ידו.
איננו יכולים להבין מדוע דיון באחת מהשאלות המורכבות והעדינות ביותר: האם יש לכפות אשפוז או טיפול פסיכיאטרי ובאיזה נסיבות? צריך להיות מוצג תוך ראייה סטריאוטיפית של מחנות, תחת להתייחס לשיקולים ולנימוקים לגופו של עניין.
לגופו של עניין, אנו המשפחות שואפים לצמצם את האשפוז, ככלל, ואת האשפוז הכפוי, בפרט. אנו סבורים שהדרך היעילה ביותר להשגתה של מטרה זאת מצויה בהעברה של המיון הפסיכיאטרי ממיון בבתי החולים לטיפולם של צוותי משבר ייעודיים, הפועלים בקהילה, ואשר להם ארסנל של מענים בקהילה למצבי משבר, כגון: ביקורי בית, מרכזים לטיפולי יום, בתים מאזנים, תמיכה באשפוז ביתי, תכניות טיפול מרפאתיות אחרות שיש בהן מענה למצבי משבר (מבחינת זמינותן ותוך שילוב בינן לבין שירותי שיקום תומכי החלמה), וכיוצא באלה.
עוד אנו מאמינים בכל לבנו שהמחלקות בבתי החולים צריכות להיראות אחרת. התשתיות, העומס והצפיפות, התכנים של שגרת יומו של החולה ואופי המגע עם מטפליו – כל אלה, פעמים רבות, אינם מכבדים את השוהים בהן ואינם מקדמים החלמה. נשגב מבינתנו מדוע בחרת להצית התנצחות, מחלוקת ועלבון, תחת לעודד שיתוף פעולה למען מטרות ראויות, שבהכרח יקדמו מציאות אחרת שכולנו רוצים בה.