עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
קשה לי לכתוב, ולא בגלל שקשה לי להיחשף. קשה לגעת בפצע הזה בכל פעם מחדש. השחיקה נותנת בי ובנו אותותיה. עדות שנמסרה בפני הוועשה האזרחית לחקר תחלואי מערכת הבריאות (25.3.2019)
מאת: לילי. ב., אחות לאח ולאחות מתמודדי נפש
אני כל כך מקווה שהפעם יתכנסו כל הכוחות הפועלים, ויובילו לתהליך של ליווי/שיקום של אחי לאחר היציאה מהאשפוז.
אחי, כיום בן 51, מתמודד נפש, עם בעיות קוגניטיביות. התנהגותית ותפעולית. מוכר לרשויות הבריאות והרווחה. מקרה מורכב, משולב. הבעיה הנפשית פרצה אצלו בגיל 17. התמודדות לא פשוטה בלשון המועטה, כאב וסבל – שלו כמתמודד, ושלנו בני המשפחה. אנחנו האחים מלווים אותו, בשל אי יכולתם של ההורים לעשות זאת, מאז ועד היום, 34 שנים. הוא גר עם אמי בביתה שבמושב. קשישה סיעודית במצב דמנטי, בת 87. היא חיה ומתגוררת בצניעות רבה ונתמכת במטפלת זרה.
מערכת הבריאות אינה דואגת לו למסגרת ולתמיכה הולמת. ובהעדר פתרון מתאים לו במסגרת הקהילה, אנחנו סועדים אותו: מגורים, אוכל, ניקיון וכביסה.
אבל, כשהוא אינו מאוזן הקושי מתגבר. אז, הנוכחות שלו הופכת למציקה עד מאיימת. במצב כזה אנחנו מוסיפים תשלום למטפלת על מנת שלא תברח. תוספת שכר למטפלת מעבר למה שהמדינה מקציבה? זה עוד קל. הדריכות שלנו, החשש ממה יקרה, הפחד שתרצה לעזוב, חוסר האונים והפגיעה בבריאות שלנו, הנפשית והפיזית, זה החלק השוחק.
נופל בין הכיסאות בין משרד הבריאות לבין משרד הרווחה
אחי נופל בין הכיסאות. אין גורם שלוקח אותו תחת חסותו כמו שצריך. כשהוא באשפוז ארוך, גורמים טיפוליים וסוציאליים נכנסים לתמונה ומנסים לעזור, אך כשהוא יוצא לבית אמי, הוא נותר ללא חסות.
אחי מאתגר טיפול. לא הצליח להשתלב במסגרת של הוסטל או עבודה שיקומית מסודרת. אינו משתף פעולה באופן סדיר עם הטיפול התרופתי ולא בהכרח דבק בנטילת הכדורים. לנו אין כל השפעה עליו ואין ספק שעובדים מקצועיים במסגרת טיפולית ציבורית, היו יכולים לסייע לו. לנו אין את הידע המקצועי, האפשרויות הכספיות והכוח הנפשי לכך.
ונשאלת השאלה: לשם מה נגבה מאיתנו לאורך השנים מס בריאות ממלכתי? האם לא על מנת לתת מענה לאדם במצב בריאותי לקוי? גופני או נפשי, זה היינו הך.
רק כשאושפז, נשמנו
לאחרונה חלה הידרדרות במצבו, הוא היה בהכחשה ולא שיתף פעולה. בשבוע שלפני האשפוז, מצבו הנפשי החריף. היה באי שקט בולט, בחוסר היגיינה מחריף. זועם על כל העולם, מדבר ללא הרף, הופך את הלילה ליום ומרעיש בכל הבית. מפריע לאמי בשנתה ומטריד אותה. כשהוא בחוסר מנוחה, לרוב מסתובב ברחובות, בין בתי אנשים, לבית חולים, לבית, למשטרה.
מראהו מוזנח, נוטף רוק, בגדים מוכתמים, בסערה מילולית. השוטרים לקחו אותו באישון לילה למיון, לנו היה ברור שצריך לאשפז אותו, אבל לא אושפז. אולי מהיעדר מיטות אשפוז, אולי כי רצו לבחון אם זה “יסתדר” ובר חלוף. נתנו לו זריקה ושחררו אותו. רק כעבור עוד יומיים סוערים והידרדרות נוספת במצב, שהיתה יכולה להיחסך לו ולכל הנוגעים בדבר, בהתערבות משטרה –שהרי אין תקציב או מענה הולם, למשל, מד”א נפשי– ואחרי הגעה בדרך לא דרך לפסיכיאטר המחוזי, הפעם, יוצרים איתנו קשר וסוף סוף מורים על אשפוזו.
רק כשאושפז, נשמנו.
חייבים למצוא מענה מורכב למצב מורכב
כעת הוא מאושפז מזה כחודש וחצי. 4 שבועות במחלקה סגורה, ויותר משבועיים במחלקה פתוחה. הטיפול במחלקות היה והינו מסור, ואני מאוד מעריכה את הטיפול והיחס. אך תמיד הדאגה שלי ליום שאחרי השחרור מאישפוז, בשל היעדר רצף טיפולי-שיקומי במסגרת הקהילה, במקרה שלו.
צריך למצוא מענה הולם מצב ומורכבות, ולתת סיוע לאחי הסובל ולנו בני המשפחה אובדי העצות. מתבקש באופן שוטף, להשליש את התשומות בליווי ובסיוע כשהוא בבית, או לדאוג לחלופה של שהייה בהוסטל או מגורים טיפוליים. למצוא לו מסגרת ציבורית מתאימה בקהילה למתמודדים כמוהו, הסובלים מבעיות נפשיות, והם בתפקוד נמוך. כזו שתלווה אותו, שיהיה גורם שידאג שייטול את הטיפול התרופתי ויתמוך בתפקוד החסר.
צריך מד”א נפשי!
לעניין ההתמודדות בשעת משבר: בעבר לקחנו אותו בעצמנו, אבל אנחנו למודי ניסיון מר, ומרוב ניסיונות כושלים לאשפז אותו בעצמנו – אם זה בליווי של אחד האחים, בליווי של אמבולנס, בליווי של שוטרים, בהגשת תלונה על מסוכנות לבני המשפחה, ושום דבר. המצב שלו רק הלך והסתבך (מעצר, בתי משפט), ושלנו איתו. כמה שאנחנו מעורבים ואיכפתיים. שכן, בנוסף יש לנו עוד אחות מתמודדת נפש. במקרה הזה הגענו למצב שאין לנו כבר את הכוחות לנסות עוד פעם. הרמנו ידיים.
כל פעם שזה קורה, חרב עלינו עולמנו מחדש, באין כתובת סדורה לפנות אליה. גם שירותי הרווחה משדרים חוסר אונים. אז מה אנחנו נעשה? מה הוא יעשה?
אומרים לנו לפנות בפקס לפסיכיאטר המחוזי. תגידו, במצב של משבר, למי יש כח להתמודד עם ביורוקרטיה של שליחת פקס? מי יכול, כשהוא נקרא לבית במשבר, לעזוב הכל וללכת לחפש פקס? שנת 2019! יש אמצעים אחרים. וגם אם שלחת פקס, מי אמר שקיבלו אותו ומטפלים.
צריך מענה נגיש יותר! בדיוק כמו שיש במקרה חירום רפואי אחר. צריך מד”א נפשי!
צריך מענה טוב יותר בקהילה למצבי משבר. מד”א נפשי, המשלב אנשי רפואה ומשטרה, שעברו הכשרה להתמודד עם מצבים כאלו, יכול היה מאוד לעזור. הן במתן טיפול מידי כשאפשר, והן בהפניה לאשפוז כשצריך. השוטרים עושים כמיטב יכולתם, אבל מעורבות משטרה מסתיימת לעיתים בטרגדיה, ולעיתים פשוט אינה מענה מספק למצב.
המשפחה זקוקה לביטחון ברגעי משבר
לא יכול להיות שאמא שלי הסיעודית, לא תוכל לחיות בבית שלה עם המטפלת ברוגע ובבטחה. לא יכול להיות, שאנחנו האחים, נאלץ בכל פעם מחדש להשבית את עבודתנו ולשים את משפחתנו וחיינו בצד, כשיש מצב חירום בבית.
ופשוט לא יכול להיות, לא יכול להיות, שמתמודד כמו אחי, יהיה ללא מענה !!! מורכב ככל שיהיה המצב שלו, לא יתכן שבמדינת ישראל בשנת 2019, לא יקבל טיפול הולם וגורם שייקח עליו חסות.
אני מאוד מקווה שתחול תמורה במצב לטובה, הן במישור האישי של אחי, והן ביחס לכל מתמודדי הנפש באשר הם, מהקלים שבהם עד למאתגרי הטיפול.
מגיע להם, מגיע לנו!