קיום אחר – פוסט חדש בבלוג של מיכלי

ערב שנה חדשה תש”פ,
בוקר- בני ספון במיטתו, מוקף בארבעה זוגות נעליים חסרות כיוון.
האחים שלו טסים לחו”ל, החברים שלו בונים משפחות ו/או קריירות. העולם בתנועה,
ובני, בשעת בוקר מאוחרת ישן עמוקות, למה לקום מהמיטה כשבעצם אין לקראת מה.
דומה בעיניי בני למאובן. האם יחדש כוחותיו לכשיתעורר?
השכמתו ללא כוחות, תנועותיו עייפות. לא משמיע קול, השקט של קיומו מדאיג אותי.
והמקלחת לאחר מכן משתרעת על זמן ללא גבולות, זמן נצחי, גם המים הניתזים והבגדים להסרה וללבישה – חסרי גבולות.
מידי פעם, בני מזיז כסאות (מיישר את מקומם), מדלג על שטיחים, ועורך בחדרו תערוכה של נעליים,
בודק שוב ושוב אם הדלת נעולה, והכל בשקט זועק.
בני בעל הנטיות האומנותיות מתגלה כיצירתי ומחדש בהתייחסותו לימין לשמאל, לקרוב לרחוק….
דומני שהוא מחפש הגנה משדים ורוחות רעות, אמנם מדומיינים, אך מפחידים מאד.
בני אינו מצליח לבטא במילים את תחושותיו, את מאוויו, את חרדותיו.
בולט בעיניי שהוא מנסה לצמצם את קיומו האנושי מאחורי חפצים וטכסים.
שעות בוקר חולפות, משאב הזמן שלי מתכלה. תחושת אין אונים אוחזת בי. הכל מתרחש בעצלתיים,
והמעבר מפעולה לפעולה מותנה ותלוי בי. איני יכולה לעזוב.
אני כובשת את כעסי, מוצפת חמלה, מנסה להבין ולסנגר, משתדלת לא לאבד תקווה.
ארוחת הבוקר מעוררת אדווה של רצון, יש תאבון, החיים השקועים מתעוררים.
בני ואנוכי יושבים יחד, בני מתחבר לכאן ולעכשיו, ואני מגיבה בהתאם.
רק ברגעים אלו, אין חרדות משתקות, אין כאב מטלטל ואין אובדן עצות.
נזכרים ביחד ששנה חדשה לפנינו.
“מודה אני לפניך” על האוכל שמעלה רצון ומצמיח חברותא.
“מודה אני לפניך” על יכולתי להכיל מצבי קיום אחרים, לנסות להיטיב עם בני גם כשהכעס מציף,
וכשאחרים נוטשים.
“מודה אני לפניך” על האהבה שלא פוסקת בדרך ארוכה ומתסכלת בה אני מלווה את בני ואת מחלתו בעשרים ושמונה השנים האחרונות.
מיכלי.