עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
התגובות לדבריו של פרופסור לבקוביץ ממשיכות לזרום. אנחנו ממשיכים להעלות אותן כאן:
תגובה ראשונה
“קראתי ולא לגמרי הבנתי. יכול להיות שאני מחמיצה משהו.
לפני שאגיב, רוצה להבין…
כשקראתי מה כתב פרופ’ לבקוביץ, לי זה נשמע כמו הוא מציג צד אחר, נוסף, לעמדה שמבקשת לבטל אשפוז כפוי. הצד שמצביע על כך שישנם בני משפחה שבעתות מסוימות מבקשים/מתחננים לאשפוז כפוי/במח’ סגורה או להמשכו.
וכאן אני דווקא מצטרפת. כי אני עצמי יחד עם אחי, רק לפני מס’ חודשים, מצאנו עצמנו משוועים שאחי המתמודד יאושפז במח’ סגורה (ולצערי אושפז רק אחרי שתקף במח’ הפתוחה ולא אחרי שאנחנו דיווחנו על תוקפנות בבית…). ואחרי שאושפז, כעבור כשבוע-שבועיים, מצאנו עצמנו מבקשים מהוועדה שימשיכו את האשפוז, כי מהביקורים שלנו אותו ראינו שהוא רחוק מלהיות מאוזן. והבנו שאע”פ שגם הצוות המטפל חושב שהוא זקוק להמשך אשפוז, הם די זהירים בהכרעה כזו (בלשון המעטה), כי כנראה יש לחץ חברתי(אולי של עיתונות? משפחות?) של הימנעות מאשפוז כפוי.
אני מרגישה שזו חרב פיפיות.
כי נכון שאשפוז כפוי הוא לא הפתרון הרצוי, אבל בהחלט יש מצבים שנדרש אשפוז כפוי, ובהחלט מצבים שנדרש המשך אשפוז במח’ סגורה.
עובדה שאצל אחי זה היה הכרחי, וגם כשיצא קרס שוב ואושפז במצב פסיכוטי, והנה כעבור כמה חודשים הוא רגוע ויציב ובבית (ואין לנו עניין לאשפז אותו סתם כך).
כמובן שאני מתחברת למה שנכתב בתגובה של עוצמה, בהקשר לכך שצריך להיות מענה במצבי חירום בקהילה.
כל זאת על מנת להימנע ככל הניתן מצורך באשפוז כפוי.
אחי ואנחנו נקלענו למצב של תחינה לאשפוז סגור, אחרי שימים הוא ניגש בעצמו למח’ הפסיכיאטרית, כנראה דרך המיון, והתחנן לאשפוז ולא נענה. הוא הרגיש במצוקה, זעק לעזרה ופניו הושבו ריקם. וחוזר חלילה מס’ פעמים. זה קורה אצלנו כל תקופה.
אילו היו נותנים לו מענה כשהוא עצמו ביקש עזרה (לעיתים הוא אף מלווה בבן משפחה או אנשים מהישוב או שוטרים, שלוקחים אותו כשהוא כבר “עושה בלאגן בשכונה”, אך גם אז ללא הועיל) הדברים היו נראים אחרת.
מעניין שדווקא כשהוא ניגש למרפאת בטרם, התחושה שלי שמתייחסים אליו באנושיות. קודם כל מקשיבים לו. מושיבים אותו, מרגיעים. נותנים אינפוזיה כי לעיתים הוא כבר מתייבש. כותבים מכתב הפניה לאשפוז.
התחושה היא שלא מוכנים לאשפוז, עד הגעה לעברי פי פחת. עד להידרדרות, כולל סיכון ופגיעה בכל המרקם המשפחתי שלנו (שלא לדבר על החרדה, הדריכות והדאגה שאנו מצויים בה בעקבות מצבו) התחושה היא שאין הקשבה, לא לבני המשפחה ולא להפניה של רופא משפחה או עו”ס”.
(לילי, פעילת עוצמה)
תגובה שנייה
“מצטרפת לדעה זו , ככל הידוע לי הכותבת של הפוסט עליו הגיב הפרופ מתנגדת לאישפוז כפוי באשר הוא ולא צריך להיגרר אחר התנגדות גורפת. ברור שזה מוצא אחרון. אך בני עצמו מודה, על אף הטראומה, שהאשפוז הוא שהציל את חייו. צריך לזכור שהמלכוד של המחלה הוא בכך שדווקא במצבה החמור, החולה אינו מודע לה ומסרב טיפול מתוך בוחן מציאות לקוי”.
(פעילת עוצמה, הפרטים שמורים אצלנו)
תגובה שלישית
תגובה לפרופסור לבקוביץ היקר!
מה הפלא שחולים ובני משפחות עוברים גהנום עם המתמודד, כאשר מנהל בית החולים מתבטא בצורה שכזו.
אז ככה, בננו התמוטט נפשית, דיכאונות בכיות, תגובות ואירועים הולכים מדרדרים ומחמירים, אירועים קשים, אשר מביאים את המשטרה, מד”א ומיון מספר פעמים בשבוע, עד אובדנות, רצון למות ולניסיונות אובדנות, במהלך שנה שלמה 40 פעם במספר, מגיעה משטרה, מפנה לבית חולים ובמקרה שלנו באר יעקב, נבדק על ידי פסיכיאטרים וחוזר הביתה באותו יום, “כל זמן שלא פסיכוטי לא ניתן לאשפזו”.
אז מר לבקוביץ היקר, די לך ולרפואה להסתתר אחרי סעיף, כבוד הפרט, הרי אתם מזלזלים בכבוד הפרט עד לרמה של פגיעה ישירה, כשעשרות פסיכיאטרים שלך בודקים את בני שמנסה לקפוץ מקומה 5 ובאותו יום לא פסיכוטי חזור הביתה. אתם הרופאים הבכירים פוגעים והורסים לי את הילד, כי כולם יודעים היטב שמהעובדה שלא פסיכוטי, הוא יגיע למצב גרוע יותר, ואכן, לאחר שנה נוספת, ללא טיפול, ללא עזרה, כי המחלה משתלטת ומתגברת, הנה בני רוצה להיפרד מהעולם והפך לפתע לסכיזופרן קשה ואושפז למשך חצי שנה במחלקה סגורה. אם לא די בזה, כיום ילדי בבית, לא מתפקד, לא מקבל עזרה, אף אחד לא דופק ושואל מה מצבו, הייתכן במדינה מתוקנת שכזו שזה המצב עם החולה המסרב (מאתגר)? הסירוב הוא תוצאה של המחלה. איפה דאגת הפרט שלך? אם אתה שומר על הפרט ומסתתר אחרי החוק. גם חוקים ניתן לשנות.
אני אדם פשוט, אך מחוסר הרגישות והזילות שלכם הפכתי במשך שנה “לדוקטור” מתוך הזעקה, מתוך הנשמה, שהולכת לאיבוד, אותה נשמה של בני, ואותן הנשמות שסובבות אותו אנחנו ההורים והאחים שלו. כולנו נהרסנו, כולנו הופכים לחולים, למדוכאים ומתפללים לא לעבור לצד שלו כל כך מהר, אך אם יש מנהל כמוך, הסיכוי שלנו גבוהה מאוד שנתמוטט בכל רגע.
זה יהיר ולא מקצועי להאשים את בני המשפחה, אנחנו לא פסיכולוגים, לא פסיכיאטרים ולא שום דבר מתחום הרפואה, אז כיצד ואיך אתה חושב שאנו יכולים להתמודד, עם מהלך נוראי ואובדני שכזה, במשך ימים ולילות, אנו דרוכים, מפוחדים עד מוות, בוכים, לא ישנים, לא מתפקדים, אנו בעצמנו, הופכים לחולים ועוברים בחוסר אונים שאתה וחבריך לעבודה מציבים בפנינו. אז יופי, לא מאשפזים בכפיה כאילו לשמור על הפרט, אתה ואתם הורסים את הפרט, עובדה שברפואה כשלא מטופלים עוברים מהר מאוד לצד השני, הסבל הנוראי שאנו עוברים שלש שנים וחצי, יום יום שעה שעה, לא מכבד את האמירה הנוראית שלך, אנחנו בני אדם, זכות ההורים וזכות האחים, לא לחיות לצד האפלה הזו שנקראת אובדנות והתקפים קשים ממושכים ולא נרגעים לרגע במשך שלוש שנים, עד לאשפוז שלכם כאשר היה גמור לגמרי, אשפזתם אותו, העמסתם עליו תרופות, שלא ניתן לנשום ולחיות ולתפקד והנה, משפחה יקרה, ילדכם חוזר הביתה, ברגע שיצא מבית החולים, אינכם מכירים בו עד לאשפוז הבא, חלילה, אבל מה לעשות, זה קורה.
אז מי אתה פרופסור לבקוביץ? מי נתן לך את הזכות להרוג נשמות לאט לאט, מי נתן לך את המינוי להכפיש הורים חסרי ישע, כי הם לא פסיכיאטרים ולא פסיכולוגים שיכולים להתמודד עם מצבים נוראים שכאלה. אתה מחכה שגם אני וילדי הבריאים נהיה הקליינטים שלך. הרי בחכמת החיים שלנו וסבל החיים תודה לאל, החכמנו והבנו שבתי חולים פסיכיאטרים הם מערבולת אחת גדולה, נכנסת לא יצאת. ואותה מערבולת כובלת את בני המשפחה האחרים ומפילה גם אותם לאותה רשת נוראית.
זה אפילו לא חצוף מצידך, אין לי מילה לתאר את העזות שלך, להתבטא בצורה שכזו.
ההורים צועקים הצילו מחוסר האונים הגדול והרב בחוסר התמודדות מול החולה, שבמקרה שלנו אתם ורק אתם החמרתם את מצבו והבאתם אותו למערבולת הזו.
הנה הוכחה, בית החולים מתנער להוביל את החולה המשוחרר להמשך טיפול, ובמחלקה סגורה מקבל הכל, פסיכיאטר צמוד, פסיכולוגית צמודה, מרפה בעיסוק, קבוצות, שיחות. כשיוצא מבית החולים נשאר בבית לבד עם ההורים, שהם יתמודדו ויטפלו במצבו, אף “כלב” אינו דופק ושואל, מה מצבו. אז הינך מוזמן פרופסור יקר אל ביתנו ולראות את ילדי ואת מצבו, לאחר שלושה חודשי שחרור מבית החולים שהיה מאושפז במחלקה סגורה למשך חצי שנה. אתה הרי דואג לפרט, שיהיה כבול במערבולת שלך ולא יחיה חיים אנושיים בשארית ימיו. זה חשוך, זה נורא שאין לתאר, מתפללת שאנשים כמוך יצאו כמה שיותר מהר מכסא הדין, ומהמערכת, אתה ורק אתה והרופאים שלך, הביאו את בני למצב הזה.
בברכה,
משפחה שלא פוגעת,
אך נואשת
תגובה חמישית
יש אנשים במערכת שאף כי הם רבי מעש ועתירי ניסיון, עדיין יושבים במרומי מגדלי השן שלהם, ורחוקים ממשפחות נפגעי הנפש. דווקא הם צריכים להיות בצד של המשפחות (על המשולש שמעתם?) יתכן שהתגובה שלהם, כמו של הפרופסור הנכבד, נובעת מחוסר היכולת להתמודד עם התקציבים המצומצמים שהם מקבלים, ואז הדרך הקלה היא להטיל את האחריות על המשפחות. אבל המשפחות כבר אבודות, מתמוטטות, נהרסות וכורעות תחת הנטל הכבד והמעמסה הנפשית, הפיזית והכלכלית, ובדרך כלל הן כבר מבוגרות מדי בשביל להתמודד עם כל הקשיים.(אף אחד גם לא מאשפז את בן משפחתו בהנאה.)
אז אולי כבר באמת הגיע זמן לשינוי? אבל הפתרון הוא חשיבה יצירתית על: שיקום, שיקום, שיקום. והמובן הוא שיקום במובן של סוטריות, מחלקות חצי דרך, ליווי ביתי אמיתי על חשבון משרד הבריאות. אך בעיקר חייבים לשנות את מדיניות הדיור. לא יתכן שאין פתרון למגורים לנפגעי נפש מלבד הדיור המוגן הביתי הבררן מטבעו שאינו מתאים לכולם בגלל פגיעה בפרטיות. הדיור צריך לעמוד בראש מעייניהם של מקבלי החלטות במשרדי הבריאות, השיכון, הרווחה והאוצר. רק אז אפשר יהיה לצמצם את מספר האשפוזים ואת אורכם. מה דעת קובעי מדיניות על בניית יחידות דיור בדומה למעונות סטודנטים עם השגחה מצומצמת? זה כבר נהוג בארצות רבות וזה בוודאי רווחי ליזמים ולמשרד הבריאות כאחד. אנחנו מציעים זאת לפרטי פרטים כבר שנים, אבל אין תגובה. אנחנו חושבים שצריך להקים גוף שיורכב מנציגי משרד הבריאות, הבינוי והאוצר שיוביל את השיקום, וידאג בראש ובראשונה לדיור בפרטיות. תראו כמה נפגעי נפש יחלימו אז!
(א.ד. מוסקוביץ, פעילי עוצמה)
תגובה שישית
על פי התרשמותי, פרופ’ לבקוביץ תיאר רק מצב אחד ספציפי וגם אותו הוא תיאר באופן לא הוגן ולא ראוי. מי שלא מצוי במערכת עלול לקבל תמונה מעוותת על עמדתם של משפחות לגבי אישפוז כפוי. אני מאוד מאוד תומכת במענה של עוצמה, לכן תמכתי בפייסבוק במענה.
תגובה שביעית
מנסיוני ומניסיונם העגום של ילדי יש להרחיב את האשפוז הכפוי, גם אצל הפרטיים, יש לברר בדיוק מי השעיר לעזאזל בבית שסופג את הסימפטומים של חוסר היכולת לטפל כראוי בחולים.
לשאר התגובות:https://www.ozma.org.il/?p=2001