עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
ירושלים 17.9.22
התפכחות
שלושים שנה ועוד מחצית השנה אני מלווה את בני האהוב החולה במחלת סכיזופרניה קשה ביותר.
במהלך השנים למדתי, יחד עם המטפלים בו, שבני זקוק לסיוע מארגן ומלווה, בלי הליווי המארגן הוא
מתקשה לנהל את חייו. בחירתו האישית בימים אלו : שיטוט במרחבי העיר ירושלים, מבוקר ועד ערב,
הסיוע בהתארגנות מאפשר לו לחיות לפי רצונו, ולא להיפגע בדרך.
בימי ראשון, אני אמורה לסייע לבני בהתארגנות, ולהחזירו מן הבית של שבתות וחגים, אל ההוסטל
שבו הוא מתגורר במהלך השבוע.
בבוקר יום ראשון שרבי במיוחד, כאשר בני נמצא במקלחת, יצאתי מן הבית לקנות חלב לארוחת
הבוקר המשותפת שלנו, והודעתי לו על כך. בחזרתי מצאתי דלת פתוחה, ברז דולף, ובני נעלם לפני
האוכל, בלי כובע ומשקפים כהגנה מפני השמש הלוהטת של אותו יום, ובטרם הצטייד בכספים –
עזב את הבית בפתאומיות בטרם נפרד ממני לשלום .
למחרת, הייתי אמורה לטוס לחו״ל למספר ימים, ובני ידע על כך.
האם בבריחתו ניסה לומר לי, מה שאינו מסוגל לומר במילים : מפחיד אותי שאת נוסעת לחו״ל. ואולי,
אם את ״נוטשת״ אותי, אני ״נוטש״ לפנייך… אין לי הסבר אחר להתנהגותו הלא צפויה באותו היום,
מכיוון שהשבת ביחד, זו שקדמה לבוקר הבריחה היתה שגרתית ונעימה.
עולמו הפנימי של בני, לא מוכר לי ולא מוכר לאף אדם בעולמנו. הסודיות חשובה לו , ואינו משתף אף
אדם במחשבותיו וברגשותיו. רוב שעותיו הוא שקוע במה שמתרחש בתוכו. קשה לדעת אם תיכנן
בריחה זו, או נמלט ברגע של בהלה.
באותו היום, לאחר שעזב את הבית בבהילות, שוטט בני ברחובות שעות ארוכות, אבל כן חזר
להוסטל. כיוון שנסיעתי תואמה עם הצוות דאגו לקבל אותו כראוי גם בשעות הלילה המאוחרות .
כשחזרתי בסוף אותו שבוע, הקדים בני לחזור הביתה, כאילו דבר לא קרה, קידם אותי בחיוך ובברכה
חמה, ואפילו שאל , שלא כדרכו, ״איפה היית?״ האם גם
הוא קולט שאין טעם לברוח, ובעצם אין לאן לברוח !
רגשותיו של בני עוצמתיים, ואין לו יכולת לבטאם. הבריחה היא כלי שהוא משתמש בו לעיתים
קרובות, בעיקר במצבי בהלה, ולא תמיד יש לו שליטה על התנהגות זו. יחד עם זאת נוכחתי לדעת
שהוא חוזר למקומות הנכונים. כנראה, בני חש, שאין מקום טוב יותר עבורו מהמקום בו הוא נמצא כאן
ועכשיו, למרות הקשיים המרובים שבהם הוא נתקל במהלך חייו.
גם אני ברחתי, בשנים הראשונות של המחלה, אל הכחשות רבות. נמלטתי אל אמונה, שהמדע
מסוגל למצוא תרופות פלא. נאחזתי באופטימיות הטבעית שלי, והאמנתי שהפתרון המלא למחלת
הסכיזופרניה יימצא עוד במהלך חיי.
היום אני מסתכלת בפיכחון ויודעת, שחייבים להמשיך להתמודד בכל הכוח, ואין לאן לברוח. כדי
להתמודד עם הקשיים העצומים, צריך לקבל את המצב, ולהסתייע באלו שמבינים, לא מפחדים,
ונכונים לעזור.
אני מודה שלא קל לי להשלים עם הימצאות תמידית מול מצבים לא צפויים, עם התנהגויות לא
הגיוניות, עם תנודתיות, ועם סבל נמשך.
אבל, בתור בוגרת מתבוננת, חושבת, ומתמודדת, אני יודעת שאין לאן לברוח, ואין גם טעם לברוח .
שנת תשפ״ג, שנה חדשה, מצבו המדורדר של בני יכול להתייצב (הלוואי!) ויכול גם להידרדר…
אני מאחלת לנו כוחות להתמודדות ראויה, כשהפיכחון וההסתכלות החיובית ינחו אותנו, והמעטפת
התומכת תמשיך להתקיים.
מיכלי, עוצמה