בעיית התקצוב של חקר תחלואת הנפש ומשבר האמון בפסיכיאטריה

תגובת עוצמה למאמרו של ד”ר מוזס – משבר האמון של הפסיכיאטריה, שפורסם בעיתון הארץ ב27.05.2016

מאת: פרופ’ אלי שמיר, יו”ר עמותת ‘עוצמה’ בשנים 2000-2015

המאמר המאלף (מוסף הארץ 27.05.16) דן במהלך מזהיר של רוברט שפיצר (שהלך לעולמו השנה), פסיכיאטר שהוביל לפני 40 שנה את הפיתוח והניסוחים במדריך האבחנות הפסיכיאטרי (DSM3) ובכך מנע משבר ועיגן את הפסיכיאטריה כמקצוע רפואי. לטענת המאמר, המדריכים הללו ועדכוניהם במשך השנים לא קידמו את ההבנה הביולוגית של ההתנהגות האנושית, וכן העמיקו את הניכור בין המטופלים לרופאים.

עם כל ההשגות כנגד המדריכים הללו, לא בם האשם בפיגור בהבנה הביולוגית של המחלות וההפרעות הנפשיות. הפיגור נובע מיחס לא הולם בין המורכבות המופלגת של המוח האנושי ותהליכיו לבין המשאבים שהוקצו במשך השנים למחקר מדעי, לפיתוח רפואי תרופתי וטיפול חברתי בתחלואת הנפש. ולהשוואה – תחלואות הסרטן, שגם מורכבותם מופלגת, זכו וזוכים למשאבי מחקר מדעי ופיתוח רפואי בהיקף מרשים והגיעו להתקדמות רבה בהבנת התהליכים, במניעה, בריפוי ובתרופות ובהתייחסות החברתית.

הפער הבולט בין השניים נובע מהפער בהתייחסות החברות והממסדים במדינות העשירות והמפותחות – שנותנים עדיפות גבוהה להארכת חיים של מבוגרים (שבהם אנשים עשירים, אמידים ורבי השפעה) לעומת הצלת חיים ומניעת הרס חיים של הצעירים שבהם פגיעת תחלואת הנפש גבוהה וחמורה במיוחד. לכך, נוספת הסטיגמה החברתית הקשה כנגד תחלואת הנפש שגורמת להתעלמות, הסתרה, חוסר ידע ופחדים קמאיים.

אמנם, בשנים האחרונות, גדלו השקעות המחקר בתהליכי המוח, ועם זאת ספק גדול אם אי פעם תיתכן העמדה מלאה של הפרעות ומחלות נפש על הבנה פיזיולוגית וגנטית של המוח ותהליכיו כפי שצפוי ברוב תחלואות הגוף, וזאת בגלל ההשפעה הניכרת של מרכיבים שאינם ביולוגיים על פריצת הפרעות נפש: גידול הילדים, לחצי ההתבגרות והאינטראקציה החברתית. בכיוונים אלה חלה התקדמות בעשורים האחרונים ויש להמשיך להשקיע בהם מאמצים ומשאבים. דהיינו:

• הסברה מקיפה בבתי ספר ובציבור הרחב להיקף, לסיכונים ולאפשרויות מניעה של מחלות נפש.
• השקעה מקיפה בעזרה לצעירים שמתקשים בהכשרה מקצועית בקליטה בתעסוקה וביצירת קשרים חברתיים נורמטיבים.
• השקעה מקיפה בשיקום נפגעים כבר בשלבים מוקדמים של המחלות הקשות.
• עזרה ותמיכה מקיפה למשפחות שבהן ילדים/בני זוג נפגעו במחלות הנפש, ושיתופן המלא בתהליכי הטיפול והשיקום.
• בתחום הרפואי פרופר, העתקת מירב התקציבים מאישפוז פסיכיאטרי לחלופות אישפוז ולרפואת קהילה.
• ומעל הכל – מאבק נחוש למיגור הסטיגמה החברתית שמובילה סקטורים גדולים להכחשה, להסתרה ולפחדים מפני זרימת מידע מבוקרת שחיונית לטיפול נאות בהפרעות בתחלואה כה כבדה, וכה מכבידה על החברה שמגודרת ע”י ארגון הבריאות העולמי כמגיפת המאה ה-21.

גילוי נאות: המגיב אינו רופא ואינו פסיכולוג, אלא צרכן וחוקר, פעיל משפחות בעמותה חברתית ובמשך שנים רבות חבר בהתנדבות במועצות וועדות של משרד הבריאות בתחום בריאות הנפש.