עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
הנאום שנשאה השופטת בדימוס ריבי צוק, חברת הנהלת עוצמה בוועדת הביקורת של הכנסת ב17.1.2017
בדוח המבקר האחרון נזכרו שתי עובדות מהדהדות: השיעור הנמוך של המנצלים את זכאותם לסל שיקום, הנמוך משיעורם בעולם, והעובדה שרק 50 אחוז מהמתמודדים הזכאים שפנו לועדות הסל ואשר זכאותם אושרה, נדרשים הלכה למעשה לאותם שירותים ומקבלים אותם בפועל. יצוין כי ב-2011 , על פי דיווח של פרופסור אבירם (יו”ר המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה עד 2011), עמד אותו שיעור על 25%, והכפלתו בתוך ארבע שנים,משקפת את שאנו המשפחות חווים על בשרנו: היקף סל השיקום הולך וגדל, אך חל פיחות הדרגתי ועקבי בשירותים המוצעים על פיו ומפעל השיקום מצוי על סף קריסה.
מבקר המדינה עמד על כך שהמשרד לא בחן את החסמים למיצויה של הזכות לשיקום. משכך אלו נותרו, לכאורה, עלומים. כמי שמכירים היטב את עולם בריאות הנפש באמתחתנו תשובה ברורה מדוע כה מעטים זוכים לנצל את הסיוע לו הם זכאים. ודאי שקיימים טעמים נוספים, אך השניים העיקריים הינם:
- המקרים הרבים שבהם אין בסל השיקום שירותים המהווים מענה אמיתי וממשי לצרכיו של המתמודד, שירותים שלו היו בנמצא היו יכולים לאפשר לו חיים עצמאיים בקהילה.
- הפרשנות המצמצמת שמבקש המשרד לתת לשירותי השיקום, תוך התעלמות מוחלטת מהעוני המחפיר הנכפה על רבים מהמתמודדים, בשל ההשפעה המכרעת של מחלתם על יכולתם להשתכר למחייתם. הקצבאות העומדות לרשותם לצורך כך הינן קצבת הבטוח הלאומי בסכום ברוטו של 2500 שקל, והשתתפות משרד השיכון בשכר דירה בסך של 770 שקל.
חוק השיקום הינו חוק מתקדם וראוי. אולם, לדאבון לבנו, אופן יישומו מותיר חלק משמעותי מבין המתמודדים מחוץ למעגל של אלה היכולים להנות ממנו. התקווה לשילוב בקהילה, הזכות הבסיסית שביקש החוק להקנות, הולכת ונגוזה.
בדיון הקודם נדרשנו לשירותי השיקום בדיור, ובישיבת מעקב זאת נבקש לחזור לאותו עניין. אין שיקום ללא דיור. לא ניתן לחשוב על עצמאות, על החלמה, על חיים נורמטיביים, ללא קורת גג, או ללא קבלתו של הסיוע הנדרש לצורך ניהול שגרת החיים.
בימים אלה תלויה ועומדת עתירה לביטולו של המכרז למתן שירותי השיקום בדיור, אשר פורסם לראשונה עוד ב-2014, ולאחרונה באפריל 2016. אחת השאלות המתעוררות בעתירה הינה פרשנותו של חוק השיקום בכל הנוגע לסיוע בשכר דירה למשתקמים. שאלה זאת תתברר ותוכרע מן הסתם בבית המשפט. במאמר מוסגר ניתן לומר שבית המשפט התבטא באופן ברור ונחרץ בעניין קיומה של חובה כאמור. אין בכוונתנו להעלות שאלה משפטית זאת לדיון כאן, אלא את המציאות שבה היא מתעוררת ואת השלכותיה על הסיכוי לשיקום.
מרבית המשתקמים אינם דייריהם של הוסטל. כ-4,000 דיירי ההוסטל הינם היחידים מבין עשרות אלפי המתמודדים הזכאים לשיקום בדיור אשר הקצבה “השמנה” של 2500 שקל לחודש יכולה לשמש לסיפוק צורכי חייהם. הם אינם נדרשים אלא להעברת ההשתפות של משרד השיכון לתשלום שכר הדירה בהוסטל. כל האחרים נדרשים למצוא לעצמם פתרון דיור בשוק החופשי, לרכוש או לשכור לעצמם דירה. לרשותם בדרך כלל סכום הקצבאות, תקציב כולל של כ-3000 שקל לצורך כל הוצאות המחיה מכל מין וסוג, כולל שכר הדירה. לא צריך להיות כלכלן על מנת להבין שלא ניתן לעשות זאת. הנטל הכלכלי עובר למשפחות. חלק גדול מהן אינו יכול לעמוד בו. הילד נשאר בבית.
חלקן של המשפחות ששפר מזלן, יכולות לעזור. בדרך כלל הן לא יוכלו לעזור במימון שכר דירה של דירה, אבל יוכלו להתאמץ ולממן חדר בדירת שותפים. אלא שדירות שותפים, שהיו מודל מגורים שכיח לפני עשור, הפכו למיעוט הדירות. מזה למעלה מעשור שנים שלא חל שינוי במספר המתמודדים המתגוררים בדירות שותפים ואין היצע של דירות יזם כאמור. הטעמים לכך פורטו על ידנו בהרחבה בהליך השיפוטי, נגענו במקצתם בדיון הקודם בועדה זאת. והילד נשאר בבית.
חלק המשפחות עושות מאמץ עילאי על מנת לאפשר למתמודד עצמאות וגם מרחב להן הן מבקשות, אחרי שנים לא קלות, ואז הן מגלות שאין מי שיסייע באיתורה של דירה ושכירתה, שבמקרה הטוב המתמודד יקבל שירותי תמיכה וליווי בהיקף של חמש שעות שבועיות. הן מגלות שהן תמשכנה להיות המטפלות העיקריות, שאליהן יפנה בכל תקלה, שהן תידרשנה להמשיך וללוות את יקירם באופן שוטף, פעמים רבות יומיומי ולסייע בניהול שגרת יומו, והילד חוזר הביתה, אם נוצרו הנסיבות בהן העזו לנסות אחרת.
והילד הזה יכול להיות בן 30 או 40 או 50, וההורים האלה בני 60 ו-70 ו-80, והם כורעים תחת הנטל, והמתמודד לא זוכה לאוטונומיה ולעצמאות ולחיים נורמטיביים בקהילה, והם והוא, כאחד, חיים בצל העננה שנמצאת שם כל הזמן, ומעיבה על חייהם, מה יהא עליו לאחר לכתם.
בערב ראש השנה היתה צריכה להגיע תשובת המדינה לעתירה. ימים ספורים קודם לכן התבשרנו כאילו נמצא פתרון חלקי למימון שכר הדירה. מאז לא שמענו דבר. ביום ראשון האחרון התקבלה אותה תשובה. אין בה כל מענה למצוקה, לקשיים ולכשלי המכרז.
כעס רב ותסכול עמוק מלאו אותנו. יכולנו לקום ולהטיח, לבטא קיטונות של ציניות וסרקזם. אבל במחשבה שניה, מה שאנו חשים באמת הוא יאוש, כאב ותחושת החמצה.
ברצוננו לנצל את ההזדמנות לקרוא לכבוד המנכ”ל לכבדנו ולשמוע אותנו, ללא מתווכים, משום שעל כפות המאזניים לא מונח מאבק כלכלי בין המשרד לבין נותני שירותים, כי אם גורלו של עולם השיקום, גורלם של יקירנו וגורלו של ציבור רחב וגדול של בני המשפחה של המתמודדים. אנו סמוכים ובטוחים שנוכל להציג זווית ראייה אחרת מזאת שדרכה נבחן גורלו של מכרז השיקום בדיור עד כה.