עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
אנו המשפחות מוקירים את העשיה השיקומית ואת השיח עם המשפחות. אנו יודעים שהיו ימים אחרים בהם סביר שילדנו היו עוברים מאשפוז למוסד שכוח אל, ולא היינו יודעים שאפשר אחרת.
אבל לא די בכך שכיום ברור שהטיפול במגבלה הפסיכיאטרית נשען על שני אדנים שלובים, הפסיכיאטריה והשיקום. לא די שיש חזון שיקומי ושיש בנמצא שירותי שיקום. נדרשת אחריות ומחוייבות של המדינה להושטתם של שירותי שיקום, לכל, בדיוק כמו שהשירות הרפואי הפסיכיאטרי מובן מאליו ומוכר לכל, ואינו מוגבל למי שיודע למצוא את דרכו, ידו משגת, ויש בנמצא מסגרת שמתאימה לו.
כמובן שנדרשים תקציבים לצורך כך ואלה אינם מספיקים. השיקום שהחל כמעט מאפס לפני כחמש עשרה שנים גדלהיום לתקציב של למעלה מ -700 מיליון ש”ח. יש ממש בביקורת שבדו”ח המבקר כי צעד ראשון והכרחי לניהולו כרוך באיסוף מידע, בהכרת השטח, בפיתוח בקרה, במנגנוני תלונה שלא בפני הנילונים והכרוכים בהפקת לקחים. יש צורך בהגדרת היעדים והצרכים, ובמציאתם של פתרונות ריאליים למתן המענה הנדרש.
כיום תלוי ועומד מכרז שירותי השיקום בדיור, שהינו תחום השיקום המשמעותי ביותר.
לצערנו, אנו סבורים כי נפלו בו אותם ליקויים עליהם מצביע המבקר. החזון שעל פי המכרז, המבקש לדמות את החיים בהוסטל לחיים בקהילה ולראות את מרבית הציבור מתגורר מחוץ להוסטלים בדירות בקהילה ראוי ומבורך. הוא הדין ביחס לסטנדרט הדיור שנקבע בנוהלים. אולם, קיים ספק של ממש בדבר היתכנות הוצאתו לפועל של אותו חזון, ובלבנו חשש כבד כי הנחות יסוד של המכרז אינן תואמות את המציאות.
איזה תועלת יש בקביעתו של נוהל מפורט ביחס לדרישות הפיזיות בדיור מחוץ להוסטל כשהוא חל רק על דירות יזם. זאת שעה שהיזמים אינם מחוייבים להחזיק ולו דירה אחת כאמור, וושעה שכוחות השוק והמציאות בשטח מלמדים שדירות היזם הן שיעור קטן מהדירות גם כיום, ושהן צפויות לעבור מהעולם.
כיצד נייתן להסתפק בהושטתם של שירותים מקצועיים ושירותי תמיכה בלבד ולהטיל את מלוא עלויות המחיה, לרבות מלוא עלויות הדיור, על המתמודדים, כאשר הרגולטור יודע את מחירי הדיור מזה והמקורות הכספיים העומדים לרשות המתמודדים מזה. לא ניתן להתיימר לקיים שיקום בעוני מחפיר וללא הבטחתם של תנאי מחיה בסיסיים.
רבים מהמתמודדים נדרשים לדירות שותפים. המתמודדים עליהם אנו מדברים נדרשים לסיוע ולתמיכה בחיי היום יום. האם מעשי להניח כי ימצאו דרכם אחד אל משנהו לצורך יצירתן של דירות שותפים, ולהתארגן לשכירתן ללא סיוע והכוונה? האם לא היה ראוי לגרום ליזמים לעשות כן ולתגמלם על כך?
כיצד ניתן להאמין בהתממשותו של חזון היציאה מההוסטלים, כאשר המעבר לדיור הנתמך כרוך בירידה דרסטית ברמת החיים, אלא אם הנחת היסוד הינה כי למרבית המתמודדים כושר השתכרות ממשי. ואם זאת הנחת היסוד אזי אנו שואלים מה הם הנתונים שבבסיסה, היות ואנו מכירים מציאות אחרת.
החלטה מהפכנית על שינוי מבני של כל ההוסטלים מצריכה ניתוח מוכח שיש ביכולתם של אלה שלא יהיה להם מקום במבנה המרכזי להסתפק בשירות המוצע בדירות הלווין שבקהילה התומכת, ושהאפשרות לשכור דירות במבנה הפיזי שטווה המכרז עבור הקהילה התומכת, שנועדה להחליף את ההוסטל, בת מימוש.
האם לא ברור כי תעריפים שביסוד התמחור של עלות כוח האדם, הנמוכים בעשרות אחוזים מאלה הנוהגים ביחס לאותן משרות במסגרות השיקום של הרווחה פוגעים ביציבות, גורמים לתחלופה מואצת ביותר של אנשי השיקום בבריאות הנפש, מורידים לטמיון את ההכשרה המושקעת בהם על פי הוראות המכרז, ומחבלים באפשרות לבנייתם של יחסי אמון בין הצוות לבין המתמודדים.
ועוד כהנה וכהנה תהיות. היוותרותם של מתמודדים בהוסטלים או חזרתם לחיק משפחותיהם תהיה ללא ספק בשורה עגומה. שבעתיים כיום כשאנו מודעים לאופק לתקווה ולהחלמה שהשיקום יכול להציע.