דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא יצאו בהתקפה חריפה על עמותת “עוצמה”, תוך סילופים קשים של עמדותיה ומעשיה בעבר ובהווה.
מאת: פרופסור אלי שמיר
אני, אלי שמיר, המותקף הראשי, כיהנתי 15 שנים ביו”ר “עוצמה” ואני מצוטט במאמרם של דליה וצביאל רופא 6 פעמים (בשם משפחתי). אך אינני פועל באופן בנפרד ממתנדבים רבים שהינם בני משפחה של מתמודדים עם מחלת נפש, אשר מקדישים את חייהם לטיפול בבן המשפחה החולה ומשמיעים את קולה של אותה קבוצה שאיננה יכולה להשמיעו.
הגישה המרומזת שהמשפחות הינן הגורם למחלה הנפשית מחזירה אותנו 70 שנה אחורנית, לטענתו של קאנר (KANNER) שאוטיזם (סינדרום שהוא אמנם תיאר נאמנה) נגרם על ידי אם קרה ומרוחקת, וכן לטענות דומות שהושמעו בשעתו, שאמהות גורמות לסכיזופרניה. לטעון במאה ה-21 את הטענה הממסדית הישנה שהמשפחות הן הגורם להתפתחות מחלה נפשית פירושו להזדהות עם הממסד בתפיסתו הארכאית. מחקרים וטיפולים עכשוויים מעידים שהמחלה הינה מחלה שמקורה במוח, שהוא האיבר השולט במערכות הנפש שלנו (וגם על טיעון זה הותקפתי).
אילו כתבו דליה וצביאל בפסקה פנימית שלפעמים המשפחות הן חלק מהבעיה –ניחא, זה קורה. אנו יודעים שקיימות משפחות שאינן מסוגלות להכיר שבנם חולה והן מתנערות ממנו. אבל כשזו הכותרת זה הופך להיות הטון הדומיננטי!
ההאשמה החמורה ביותר בפוסט הזה נגד “עוצמה” הוא שיתוף פעולה עם הממסד. האמנם? דליה וצביאל חתמו ביחד עם “עוצמה” וביוזמתה על בג”ץ בעד החלת הרפורמה בבריאות הנפש ב-2005. זו היתה התקפה חריפה על הממסד וצעד מכריע בדרך לרפורמה 10 שנים מאוחר יותר.
“עוצמה” פועלת שנים רבות בשיתוף פעולה פורה בקואליצית ארגוני שטח: עם “לשמה” עמותת מתמודדים, עם “בזכות”, עם “אנוש” ועוד עמותות למען זכויות המתמודדים, למען הרפורמה, למען הסרת הסטיגמה, למען חופש בחירה של בתי חולים ולמען קידום שיקום ראוי. כל זאת לעתים תוך מאבק חריף מול הממסד ולעתים – כשזה מוביל לתוצאות הראויות – גם בשיתוף פעולה. וגם אם היו חילוקי דעות בתוך הקואליציה – תמיד ביררנו אותם בכבוד הדדי ובהבנה.
האמנם תיאורו של איתי קנדל, במאמר שהחל את הסערה הנוכחית, הוא “תיאור נאמן של עמדת עמותת ‘עוצמה’ ביחס לחיזוק האלמנטים הכפייתיים של המערכת השיקומית–פסיכיאטרית”, כפי שכתבו זאת דליה וצביאל? להכליל על המערכת השיקומית שהינה כפייתית הינה טענה מגוחכת ומסוכנת.
דליה וצביאל העדיפו תמיד לפעול לבד, בלי שיתוף, גם לא עם עמותת המתמודדים וגם זאת כיבדנו ומעולם לא תקפנו. וגם לא הותקפנו כפי שהם עושים זאת עכשיו ברשת.
בדוא”ל לחברותינו שמחו על הפוסט שלהם, הם אומרים שנפגענו מהם רגשית ולא עניינית.
נכון, רגשית — כי ראינו אותם כידידים.
אבל, בוודאי ובוודאי נפגענו עניינית מהסילופים הקשים של עמדותינו ומעשינו.
ועל כך נגיב בנפרד.
אלי שמיר