עמוד הבית / מאמרים מקצועיים / הסיקור התקשורתי הביקורתי של עולם בריאות הנפש – משבר או הזדמנות?

הסיקור התקשורתי הביקורתי של עולם בריאות הנפש – משבר או הזדמנות?

בכנס איגוד הפסיכיאטריה שהתקיים בדצמבר 2016 יוצגה “עוצמה” על ידי חברת הועד המנהל השופטת בדימוס ריבי צוק בפאנל בנושא “תקשורת- משבר או הזדמנות”. להלן עיקרי דבריה בנושא כפי שבוטאו במהלך הדיון.

13.12.16

נושא דברינו אינו תוכנית רדיו מסויימת, או סוגיית הקשירות, כשהם עומדים בפני עצמם. נושא הדיון מבחינתנו הוא ניסיון להעריך את הנזק או התועלת הפוטנציאליים שבסיקור תקשורתי ביקורתי של עולם בריאות הנפש.

נחיצותו של סיקור תקשורתי גם בהתחשב במחיר שהוא גובה

השאלה הראשונה אליה נבקש להתייחס הינה האם מראש יש לסיקור התקשורתי פוטנציאל להזדמנות או שמא הוא נדון מראש להסב רק נזק. נזקיו בכוח של סיקור תקשורתי ביקורתי, היו גלויים לעין עם פרוץ הסיקור התקשורתי שהביא להתכנסותו של פנל זה.

  • העליהום על הפסיכיאטריה הממסדית, והרי אין לנו פסיכיאטריה אחרת. ילדנו חולים, ונדרשים לשירותים רפואיים. חששנו מרפיון ידיים של העושים במלאכה, מכך שכוחות חדשים בתחומי הרפואה והסיעוד ירתעו מלבחור במסלול זה. יראנו כי הפרסומים ייצרו משבר אמון בקרב מתמודדים ומשפחות.
  • חשנו אי נוחות מפסילתה המשתמעת של מערכת שלמה, כשאנו מכירים מקרוב ומוקירים רבים משורותיה.
  • חששנו מהעצמתה של הסטיגמה, הרעה החולה והכואבת הנילווית למוגבלות הנפשית, היונקת מפחד ומבורות. גם אם הסיקור יצר אמפתיה לגיבורי הפרשות, הוא ודאי לא תרם למיגורו של הדימוי המסולף של אדם חולה נפש, במהלך חייו השגרתי. כל דיון על אשפוז פסיכיאטרי מזמן למרכז הבמה את גילוייה המורכבים והקשים של מחלת הנפש בעת התפרצות ומשבר, שביחס לחלק גדול מהחולים הינם זמניים ושוליים במונחי זמן חייו של האדם הנוגע בעניין.

ויחד עם זאת, לדעתנו, לא רק שאין לנו ברירה ואין לנו שליטה על קיומו של סיקור תקשורתי ביקורתי, אלא שאנו זקוקים לו, והסיכוי וההזדמנות הטמונים בו עולים לעין ערוך על הסיכונים והמחיר הכרוכים בכך.

מסקנה זאת נשענת על ההכרה במציאות החברתית כי עולם כמנהגו נוהג. תמורות, מצריכות עניין ציבורי ולחץ ציבורי. חולי הנפש אינם כוח פוליטי ואינם קבוצת לחץ. עניין ציבורי ולחץ ציבורי, הם הדלק והמנוע לכל חידוש, ואת אלה ניתן לנסות וליצור באמצעות סיקור תקשורתי או ברחבי הרשת, המזינים האחד את משנהו.

ככל שאנו סבורים שנדרש שינוי עמוק, מבני, יסודי ומיידי בעולם בריאות הנפש, כך גובר הצורך בסיקור התקשורתי. ומכיוון שטעם קיומנו בניסיון לחולל את אותו שינוי, אין לנו אלא לקדם בברכה את הסיקור התקשורתי. מערך בריאות הנפש דל בכלל השירותים הרפואיים המוענקים בקהילה, ומתאפיין בכמעט שממה בבכל הנוגע לטיפול במצבי משבר בקהילה. קשה לתאר את חוסר האונים והתסכול בצפיה ללא מעש בהתדרדרות שניתן היה למנעה, עד שאין עוד מנוס מאשפוז. מציאות חסרת הגיון רפואי או אחר. וכשאנו מגיעים לאשפוז: בתי החולים משרתים ערב רב של חולים, ללא הבחנה ביניהם. כאלה שהגיעו במסלול האזרחי וכאלה שהגיעו במסלול המשפטי, כאלה שיכולים להפיק תועלת מאשפוז וכאלה הנמצאים שם בהעדרה של מסגרת מתאימה אחרת אותה ניתן היה ליצור, כאלה שהיה ניתן למנוע את הגעתם לאשפוז או לשחררם לו היו שירותים רפואיים ראויים בקהילה וכאלה שאכן נזקקים לאשפוז. כל אלה מקרינים על איכותו וצביונו של הטיפול הרפואי הניתן, ועל העומס המוטל על הצוותים הרפואיים. וזאת מבלי שנגענו בקשיים ובכשלים של מערך השיקום, בתנאי המלונאות העלובים של האשפוז, בצפיפות, בחוסר המעש המעודד חוסר שקט ועוד כהנה וכהנה.

אם אנו מייחלים לשינוי באלה אנו נדרשים להכיר בכך שהסיקור התקשורתי, אם רק ישכיל לעשות את מלאכתו, אינו משבר כי אם הזדמנות ליצירתו של עולם צודק ואנושי יותר.

ובהתייחס לסיקור התקשורתי שהביאנו הלום:

בלבנו חשש כבד כי ההזדמנות האדירה תוחמץ ותתמוסס, אם בעקבות ועדת הקשירות, לא יבוא לעולם אלא נוהל משפטי ביחס לאלה, מענה לסימפטום, תוך התעלמות מהבעיה בגינה נוצר, בבחינת פלסטר המתיימר לעצור דימום קטלני, הצהרת זכויות אדם שאין לצידה טיפול בגורמים ובנסיבות שהביאו למציאות העגומה בבתי החולים הפסיכיאטריים.

ויחד עם זאת לא ניתן להקל ראש במה שכבר הושג. נדמה שלראשונה נוצרו הד תקשורתי ועניין חברתי של ממש בסוגיה הקשורה בעולם בריאות הנפש, בו עצמו, לא בממשק שבינו לבין האחרים, החשים מאויימים על ידו. פעילות חברתית המכוונת לתמורות בעולם בריאות הנפש אינה תלויה עוד רק בחסדיהם של בעלי הסמכות השונים להאזין או בקונייקוטרה נדירה המתרחשת אחת לעשור. לארסנל הכלים של המאבק החברתי נוסף כלי רב עוצמה: “אותך לרן רזניק”. ואפילו לא צריך להגיד, כי נפל דבר.

רתימתו של הסיקור התקשורתי להזדמנות

שאלה נוספת, מורכבת יותר, היא כיצד אנו רותמים את הסיקור התקשורתי להזדמנות לשינוי, ולא מוצאים את עצמנו בעיצומו של משבר, הגובה את מחירי הסיקור התקשורתי ומחריף את המציאות עגומה.

הסיקור התקשורתי רוצה בעיקר סיפור – קונקרטי, חדשותי, זועק וקיצוני. בעיננו לפעמים שטחי וצהוב. הוא לא מגלה עניין בהרצאות, במחקרים ובמאמרים. שני קשיים לא פשוטים ניצבים בפנינו בעניין זה:

  • הסיפורים שמסרבים להחשף. הסטיגמה הנילווית למחלות הנפש, כמו גם חששם של הנוגעים בדבר כי המערכת הממסדית תבוא עימם חשבון מהווים חסם משמעותי בפני הסיקור התקשורתי.
  • גם כשנחשף הסיפור יש קושי בתרגום המסקנה המתבקשת הימנו, באשר הן הקהל הרחב, והן המסקרים, חסרי הכרות קרובה עם עולם בריאות הנפש. בניגוד לשלל עניינים חברתיים אחרים בהם הם מצויידים בכלים טובים בהרבה להעריך, לשפוט ולהבין את הסיפור.

אך אל לנו להרתע מפני המשימה הניצבת בפנינו, ועל כל אחד מאיתנו לתרום את תרומתו.

  • דרוש לנו אומץ לב של מתמודדים ומשפחות לאמר את דברם בפומבי.
  • וביחס לפסיכיאטריה – הפסיכיאטרים אינם אשמים בסבל הכרוך במחלות, או בהעדרו של תקציב נאות לצורך הטיפול בהן, שהינו תולדה של הכרעה חברתית. ויחד עם זאת אנשי המקצוע אינם רק השליח החברתי, ויש להם השפעה על הסדר החברתי הנוהג בעולם בריאות הנפש. דרושים לנו אומץ לב ויושרה של הפסיכיאטריה לעריכתו של חשבון נפש, תוך פתיחות לרעיונות ותפיסות חדשים.התפתחויות בכוון זה יזכו להערכה ואמון של הציבור. התבצרות ביישור שורות והגנה על כל הקיים, ללא הבחנה, או התנערות מכל אחריות מזמינים את המשבר ומרחיקים את ההזדמנות.
  • כולנו צריכים להשקיע מאמץ אמיתי בניסיון לפצח את הקוד התקשורתי. לא כמי שאנוסים ליטול חלק בזירה צהובה ופשטנית, כי אם כמי ששוקדים להבין, לחדד, לזכך ולמצוא את הנוסחה הפשוטה, את הליבה, שהבנתה נדרשת לקידומם של מענים נכונים למצבי חיים מורכבים.
  • לא ייתכן שהסיקור התקשורתי והמאבק החברתי יחלשו על ידי נארטיב אחד, המעניק משקל מירבי אם לא בלעדי לחירות ואוטונומיה, בכל מחיר ובכל מצב. עלינו להשכיל להביא לשיח הציבורי את קיפוחם של חולי הנפש, את הפגיעה בזכותם לשוויון ולבריאות. ללא שירותי בריאות ראויים וללא הזדמנות אמיתית לשיקום ולהחלמה אנו מפקירים את המתמודדים למר גורלם, גם אם יהנו ממלוא החירות והאוטונומיה.
  • עלינו לשאוף למציאתם של מסרים משותפים של כל מי שיש לו נגיעה לעולם בריאות הנפש, ולשתף פעולה למען שירותי בריאות ראויים.
  • דרושה לנו תקשורת קשובה, המאמצת לא רק את המאפיין השיפוטי של חריצת הדין כי אם גם את התהליך הקודם לו של תחקיר יסודי וראוי, פתיחות המחשבה והלב, שמיעת כל הראיות ומתן משקל ראוי לכל היבט ולכל טיעון.
כלי נגישות