עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
תגובה לכתבה של עידו אפרתי ב”הארץ”, 26.4.17 בנושא: פסיכיאטרים חוששים לאשפז בכפייה, ופגועי נפש הופכים לעבריינים בעל כורחם.
הכתבה מתייחסת לטענה שבישראל “מערכות השפיטה והאכיפה, ולמעשה החברה הישראלית כולה, החליפה את מסדרונות בתי-החולים במסדרונות בתי-המשפט, בכל האמור בטיפול בפגועי נפש. חיוני לבלום את המגמה למשפטיזציה בעוד מועד לפני שנגיע למצב בארה”ב, שבו בתי סוהר מחליפים את בתי החולים. נכון ל-2016, 20% מהאסירים הם אנשים עם מחלת נפש. עוד מראים הנתונים, שאין אף מדינה בארה”ב, שבה מערכת הבריאות מספקת שירותים פסיכיאטריים לאנשים עם הפרעה פסיכיאטרית קשה באותה מידה שהיא מספקת אותם בבתי סוהר. ציניקנים טוענים שבארצות-הברית ‘בתי סוהר הם בית החולים הפסיכיאטרי הלאומי הגדול ביותר'”.
משפחות של אנשים עם מחלת נפש בהתקף מסוכן לא שונות ממשפחות של אנשים בהתקף מסוכן של מחלה פיזית שפוגעת בכושר השיפוט וביקורת המציאות, כמו למשל אירוע מוחי. הן רוצות באותה מידה, שהחולה יבין את מצבו ויסכים לטיפול, ולא יעלה על הדעת שהן רוצות שיגיע לטיפול במערכת הבריאות דרך מעצר פוגעני, על אחת כמה וכמה במצבו המשברי הרגיש. המשפחה מהווה בדרך כלל את הגורם הטיפולי העיקרי המסייע למתמודד עם מחלת נפש, הן בשגרת חייו והן בעתות משבר. המשפחה היא גם זו שתשלם, יחד עם החולה, את מחיר הכישלון להושטתו של טיפול רפואי נדרש במועדו.
אלא שבהעדרו של מענה רפואי נאות ובהעדרו של חוק שיש בו להבטיח את הענקתו של טיפול רפואי נדרש, יותר ויותר מתמודדים הופכים לעבריינים בעל כורחם, ויותר ויותר משפחות מוצאות עצמן במציאות הכופה עליהן, בניגוד לטבע האנושי, להתלונן במשטרה נגד בן משפחה יקר “בעוון” תסמינים של מחלתו, בהעדרו של מענה אחר למצוקות וחוסר האונים במצבי משבר קשים (שאינם מאפיינים את מהלך חיי השגרה של בן המשפחה החולה).
המציאות הקשה המתוארת בכתבה, אותה חווים המתמודדים ומשפחותיהם, הינה תולדה של הזנחה קשה של שירותי הבריאות בבריאות הנפש, בד בבד עם התמקדות בסוגיית האשפוז הכפוי וראייתו כאיזון בין הזכות לחירות לבין מסוכנות, תוך התעלמות מזכותם של המתמודדים לבריאות ולשוויון.
מערכת הבריאות לא השכילה ליצור שירותי בריאות מספקים בקהילה. מצבי משבר מצריכים טיפול, וניתן היה למנוע את התדרדרותם, ולצמצם את הצורך באשפוז או משכו, לו היו בנמצא שירותים רפואיים ראויים למתן מענה בקהילה למצבים משבריים ולסרבנות טיפול. מערכת הבריאות לא השכילה ליצור את התנאים להתפתחותן של חלופות אשפוז בקהילה המוכרות בעולם הרחב. מערכת הבריאות לא השכילה ליצור מערך שיקום היכול להכיל מתמודדים במצבי משבר, ואלה מורחקים ממסגרות השיקום בדיור עם פריצתו של מצב משברי.
חלק מההתנגדות לקבלתו של טיפול באשפוז נובע מהמחלה, אך חלק לא מבוטל שלו גם מהמציאות השוררת בבתי החולים: תנאים פיזיים קשים, צפיפות איומה, העירוב בין עבריינים שנשלחו להסתכלות (שרובם ימצאו עבריינים ולא חולים) לבין החולים, חוסר האמצעים שאין בו לאפשר מסגרת מכילה לחולים, ועד לאחרונה הקלות הבלתי נסבלת של ההגבלות המכאניות.
מנגנון האשפוז הכפוי הקבוע בחוק מושתת בעיקרו על מידת המסוכנות הנשקפת מהמתמודד ולא על הצורך הרפואי בטיפול. הוא דורש מהרופאים לנבא מסוכנות במידת דיוק שספק אם הם מסוגלים לה, נותן מענה רק לאחר שכלו כל הקיצים, לאחר התדרדרות שהסבה נזק וסבל מיותרים, ומחייב את הפסקת הטיפול בטרם עת, במונחים רפואיים, ללא האפשרות להשלים טיפול אשר יוכל להבטיח את יציבותה של היציאה מהמצב המשברי.
מנגנון האשפוז הכפוי הקבוע בחוק והאופן בו פורש אינו נותן מענה מעשי סביר. פסיכיאטר מחוזי לא יפעל בטרם יובאו בפניו ראיות לכאורה לקיומה של עילת אשפוז. ראיה כאמור, על פי פרשנות החוק, אינה יכולה לבוא מבן משפחה. אין מערך מקצועי המספק ביקורי בית סבירים וזמינים ומשפחות נענות לא אחת כי עליהן לפנות למשטרה. אמנם לאחרונה התבשרנו על השקתו הצפויה של שירות למצבי חירום גם בבריאות הנפש, אבל עד היום אין בנמצא שירות כאמור.
כל אלה מהווים הכרעה חברתית, המפקירה את החולים ללא טיפול רפואי נאות במצבי המשבר של מחלתם, מחליפה את המטפלים להם הם ראויים וזכאים בגורמי אכיפת החוק, ולעתים אינה מותירה ברירה אחרת למשפחה כואבת, מיוסרת, דואגת וחסרת אונים, זולת הזעקתם של אלה.