עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
דיכאון הוא כמו סרטן. איתור מוקדם של החולים והתייחסות אליהם כאל חולים במחלות קשות אחרות יקדם את הטיפול במאובחנים ויעזור לאנשים שחוששים מהסטיגמה בקבלת עזרה רפואית
מאת: ד”ר יצחק ברלוביץ’ (כתבה שפורסמה בעיתון הארץ, ב5.12.19)
על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO) , בעולם חיים300 מיליון אנשים החולים בדיכאון. זוהי מחלה רבת פנים ומופעים: הסוגים הנפוצים הם דיכאון אחרי לידה (10%-15% מהנשים אחרי לידה), דיכאון עונתי, דיכאון פסיכוטי שמתאפיין באובדן בוחן המציאות ובמחשבות שווא, הפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה) שמתאפיינת באפיזודות של דיכאון קליני (מז’ורי) ודיסתימיה, שהוא דיכאון שנמשך יותר משנתיים. המצב הזה יכול להופיע גם כתסמין של מחלה, למשל תת פעילות של בלוטת התריס, מחסור בוויטמיןB12 , מחלות מוח, מחלות כרוניות כמו טרשת נפוצה, שבץ מוחי ועוד.
הסברה היא שהגורמים לדיכאון הם חוסר יכולת של מערכת העצבים לפתח קשרים חדשים ותפקוד לקוי של רשתות תאי עצב הקשורים בוויסות מצב הרוח. גורמי הסיכון הבולטים להתפרצותו של דיכאון חריף הם מחלות כרוניות, גיל החולים (הנטייה גדולה במיוחד בגילאי ה-20 המוקדמים ובגיל 74-55) והיסטוריה משפחתית – ידוע שקרובים מדרגה ראשונה של חולים בדיכאון נמצאים בסיכון גבוה פי שניים עד פי ארבעה לחלות גם הם. עוד סיבות להתפרצות הן שינויים משמעותיים בחיים שמחוללים טראומה ולחץ נפשי חריף, מחלות כמו סרטן, מחלות לב, אפילפסיה וטרשת נפוצה, ויש גם קשר הדוק לאנורקסיה, בולימיה, הפרעה כפייתית טורדנית ואישיות גבולית.
אורכו של אירוע דיכאון שישה חודשים בממוצע, ואצל אדם אחד מכל חמישה אנשים הוא יכול להימשך יותר משנתיים. חולים בדיכאון קליני הסובלים מאירוע ראשון מצויים בסיכון של 60%-40% להישנותו. סיכון זה עולה ל-60% ול-90% באנשים שסבלו משתיים ושלוש אפיזודות. כשדיכאון חוזר ונמשך על פני תקופה ארוכה, החולה חש פעמים רבות שהוא חולה במחלה נטולת מרפא שאין ממנה מוצא, דבר שמחמיר את מצבו.
לסוגים השונים של הדיכאון יש תסמינים משותפים רבים, בראשם מצב רוח ירוד ממושך ואנהדוניה, כלומר היעדר יכולת ליהנות מפעילות יומיומית, חוסר תקווה, קושי ליטול יוזמה, עודף שינה או מחסור בשינה, חרדה ואי שקט. עוד מופיעים חוסר ריכוז, פגיעה בקוגניציה, כאבים גופניים לא מוסברים, מחשבות אובדניות וקושי להתנהל בזוגיות, בתעסוקה, במסגרת משפחתית ועוד. כדי שייחשבו דיכאון, הסימנים צריכים להימשך שבועיים לפחות והם מביאים לקשיים בתפקוד היומיומי.
החולים מטופלים בתרופות נוגדות דיכאון ובטיפולים נפשיים. יש גם טיפולים לא תרופתיים כמו נזעי חשמל (גרימת התקף אפילפטי כדי לגרום למוח להפריש הורמון סרוטונין), גרייה מגנטית והשתלת קוצבים מוחיים, אך הם לא מתאימים לכל החולים. הבעיה העיקרית היא שכמעט שליש מהאנשים הסובלים מההפרעה אינם מגיבים לטיפול באמצעות שני סוגים של נוגדי דיכאון או יותר, ומחלתם מוגדרת כעמידה לטיפול. חולים כאלה מצויים בסיכון גבוה יותר לאשפוז ולאובדנות, ולשימוש בסמים או באלכוהול.
לדיכאון תסמינים רבים מלבד התופעות הגופניות שהוא גורם. רבים מהחולים אינם מסוגלים לעבוד או ללמוד, והם מתקשים לנהל מערכות יחסים בריאות ותקשורת אפקטיבית. זוהי מחלה שמערבת גם אנשים במעגל הקרוב של החולים שמתמודדים עם אובדן התעסוקה שלהם והפיכתם לנטל כלכלי, משפחתי וחברתי, עם הידיעה שהחולים מתמודדים עם מחשבות אובדניות ועם הסכנה המוחשית של אובדנות שגורמת לכך שאי אפשר להשאיר אותם לבדם, שמא ייטלו את חייהם.
נכון להיום, אין נתונים מדויקים על מימדי המחלה בישראל. ייתכן שהמחסור במידע נובע מהסטיגמה השלילית שיש לדיכאון והבושה הלא מוצדקת בגללו – חולים רבים לא פונים לעזרה רפואית אלא סובלים בשקט, ורבים מהם מתאבדים. בדו”ח סיבות המוות המובילות לשנים 2016-2000, שפרסם לאחרונה משרד הבריאות, סרטן הוא סיבת המוות המובילה אצל נשים בנות 44-25, ואובדנות היא סיבת המוות הבאה אחריה. בגיל 24-15 אובדנות היא סיבת המוות השלישית, ובגיל 64-45 התשיעית. בגברים אובדנות היא סיבת המוות השנייה בטווחי הגילים 24-15 ו-44-25 אחרי תאונות דרכים וסרטן. בגיל 64-45 היא גורם המוות השביעי.
משמעות הנתונים האלה ברורה: דיכאון הוא מחלה שצריך לטפל בה בדיוק כפי שמטפלים במחלות קשות אחרות. כרגע, סדר העדיפויות בתחום הבריאות בישראל הוא הצלת חיים תחילה, לאחר מכן מניעת החרפה במצבים בריאותיים, ורק בסוף איכות חיים. אלא שלעתים חולי הדיכאון מצויים בסכנת חיים לא פחות מחולי הסרטן ומחולים במחלות כרוניות קשות אחרות ונדרש להם טיפול טוב יותר וזמין בהרבה.
אני מבקש לפנות אל רופאי המשפחה ולומר להם כך: בפגישות שאתם עורכים עם המטופלים, חובתכם לשאול על סימנים של דיכאון כדי לאתר אנשים בסיכון. עליכם להתייחס לחולי דיכאון באותו כובד ראש שבו אתם מתייחסים לחולי סרטן, ותפקידכם לאבחן מצב זה מוקדם ככל האפשר על מנת להתחיל בטיפול מוקדם ולצמצם את הסיכוי לאובדנות.
בשנים האחרונות חלה התקדמות דרמטית באפשרויות הטיפול, וחובתנו לעזור לחולים אלה ולאפשר להם לקבל את הטיפול הטוב ביותר שמדע הרפואה מעמיד לרשותם. אני מאמין שאם נאתר את החולים, נראה השפעה ישירה על הקטנת שיעורי האובדנות של המאובחנים, ובאופן רחב יותר גם נצליח לגרום לכך שאנשים שסובלים מהתסמינים הרלוונטיים יתגברו על הבושה ויפנו בעצמם לקבלת טיפול.