“חדר משלו” – אין. פוסט חדש בבלוג של מיכלי

2.5.2020

אני כותבת קטע זה כזעקה !

בזמן שבני שוהה בביתי עקב מגפת הקורונה, שיכן צוות ההוסטל בחדרו האישי דייר אחר, ולא טרח לבקש רשות או אפילו להודיע לו או לי כמלווה ומתווכת שלו.

התנהלות זו מולידה סצנה טראומטית: בני נכנס לחדרו לקחת בגדים שנזקק להם, ומוצא במיטתו אדם זר. יש מספיק סיבות לחשוש שתמונה כזו תשפיע לרעה על נפשו הרגישה והפגועה ממילא. הייתי שם באותו הרגע, ניסיתי להסתייע בהומור, ולהזכיר לבני את סיפור הילדים על שלושת הדובים המוצאים את זהבה ישנה במיטתם… בני לא חייך.

ואז צצים בראשי זיכרונות קשים בדבר עוולות שנעשו לבני, מאז פרצה מחלתו, במהלך ניסיונותינו להגיע ל”חדר משלו” – פינה ראויה ומגנה עם תחושה של בית, ההולמת את מצבו.

דוגמא אחת: המערכת בקהילה התומכת “כפתה” על בני שותף לדירה, אדם בלתי מתאים בעליל לחיים משותפים, שותף שהטיל חוסר שקט וגם פחד בבית, בני לא התלונן שהרי זו דרכו בכל מצב לא לבטא את מצוקותיו. תגובתו הייתה בריחה ושוטטות בעיר, הוא כבר לא חזר לגור באותה הדירה.

דוגמא אחרת, קודמת: הדירה המוגנת שמשרד הביטחון ייעד לו ולשני חבריו לגורל, שבה הוקצה לו חדר משלו, נסגרה בפקודה לאחר 17 שנות מגורים אשר בהן ניתנה תחושת בטחון שזה יהיה הבית וזה יהיה החדר לאורך החיים, במידה ומצבו לא ישתפר. מצבו לא השתפר אלא החמיר, אבל הדיור המוגן  שיוחד לנכי צה”ל נסגר. בני הועבר למסגרות של משרד הבריאות, ותנאי מגוריו הורעו משמעותית. השתדלתי לסייע לבני להשלים ולהסתגל לשינוי הדרמטי במגוריו.

אני נזכרת בהתנהלות מסגרות הדיור מאז נפגע בני נפשית: לא ניתנו לנו חוזים ברורים ומובנים, את הקבלות על תשלומינו צריך לדרוש כדי לקבל  וכדומה. התנהלות המשדרת למתמודד ולמשפחתו: אין מעמד, אין זכויות קניין, וגם אין אפשרות למשא ומתן. ביקורת אמת נחשבת כחתרנות. אני מוצאת את עצמי חוששת להתלונן. על האירוע המסופר כן התלוננתי בפני המנהל והצוות, התשובה הייתה שמבחינה חוקית הם בסדר: כל חלל בהוסטל שייך להוסטל ולא לדייר המתגורר בו. אם הדייר לא נמצא במקום, אפשר להשתמש בחדרו בעיקר בזמני חרום.

אני מקשה: האם המזרון במיטתו של  בני, (שאני קניתי לו),  אינו שייך לו אישית?. האם אין לבני זכות קניין שתמנע מאחר לישון על אותו מזרון בלי רשותו? בחדרו של בני יש חפצים ופריטים אישיים שלו: איך אפשר לשמור עליהם כשאדם זר עובר להתגורר בחדר בלי התארגנות מתאימה ? אני עדיין לא קולטת: השתמשו בחדרו של בני בלי לשאול אותו, כאילו אפשר להחליט על חייו בלעדיו. הרי מדובר בחדרו האישי והוא ממשיך לשלם הוצאות חודשיות וגם להשתתף בתשלומי ארנונה של ההוסטל.

בני לא נמצא שם כעת רק בגלל סכנת  נגיף הקורונה. הקשיתי ולא קיבלתי תשובות מספקות, מלבד “מצב חרום”…איני רוצה לריב עם הצוות המטפל בבני, אך אני מרגישה שעשו מעשה לא מוסרי, וגם דחקו אותי לקונפליקט מיותר וקשה : מצוקתם של אחרים בהוסטל נוגעת לליבי, אך חובתי כאימא להגן על בני החולה מאד, ואמשיך לעשות זאת כל עוד אחוש שקשה לסמוך על המערכת העמוסה המופקדת על הטיפול בו. כעובדת סוציאלית אני יודעת שיש סטנדרטים ויש אתיקה מקצועית. בני ממעט בתקשורת מילולית, אבל מרגיש כשפוגעים בו ובפרטיותו, ותגובתו המופנמת לא צפויה.

בפוסט זה אני כותבת על בני, אך חייבת להדגיש גם את תנאי הדיור הגרועים של רוב מתמודדי הנפש אותם אני מכירה מקרוב. בהשוואה למסגרות הדיור של נכים פיסית וגם של קשישים איתם עבדתי כעובדת סוציאלית. האפליה לרעת הנכות הנפשית זועקת לשמיים,  במילים אלו אני מצטרפת לזעקה. מגיע לבני, וגם לחבריו -נכי הנפש, פינה פרטית המובטחת לאדם לאורך חייו. מכבדת ומכובדת!

עצוב וכואב לגלות שזכות בסיסית זו לא ממומשת בפועל בישראל 2020.

מיכלי.