עולמות מטולטלים: מיכלי כותבת

דווקא ביום הראשון של הסגר השלישי החליט בני לשוטט ברחובות ירושלים. כדי לממש את הדחף הזה, בניגוד להנחיות ולכללים סביבו, התעורר לפני כולם ויצא מן ההוסטל ״בגנבה״ לפני התארגנויות הבוקר החיוניות.

במהלך סוף השבוע בו בילה בחברתי ניסיתי להסביר לו, די ברוגע, על הנחיות הסגר החדש, וגם על המגפה שעדיין קיימת, יחד עם הסברים ותקוות לגבי החיסונים שיוכלו, כנראה, לחלץ אותנו מן המגפה המעיקה.

לכאורה מקשיב, אבל משהו בגופו ובהתנהלותו משדר שמסרב לשמוע. הוא מנתק תקשורת איתי ועם העולם בנחישות מפחידה.

כאשר אני מדברת עם בני על הצורך של כולנו להתחסן כדי לחזור ולהתנהל בחופשיות, אני חשה את עוצמת הסערה המתחוללת בתוכו, את העקשנות לא לשתף אף אחד במה שעובר עליו. זה מתבטא בשתיקות רועמות, בכעסים השורפים אותו מבפנים, בחרדות ובהתנגדות לכל תקשורת עם אדם אחר.

איש לא מכריח את בני לעשות חיסון, איש לא כופה על בני להישאר בהוסטל בזמן הסגר ולהימנע מלשוטט בעיר, כפי שאוהב. אני כן מנסה להסביר לו את המציאות העכשווית ולהתלבט ביחד עימו איך ניתן לנהוג באופן המיטבי במצב הקיים. אני נתקלת בחומה בצורה, אין שום סיכוי לתקשורת בינו לביני או בינו לזולת אחר ברגעים אלו.

בעבר בני האמין לרופאים, והגיע אליהם בעת הצורך ללא חשש. כנראה שבמהלך שנות מחלתו התייאש מיכולתם לרפאו, החרים אותם בליבו, והחליט להתרחק מהם לחלוטין.

הגענו למצב בו כל רופא או כל הליך רפואי מאיים עליו עד לתחושת פניקה.

תוך כדי ניסיונותיי להסביר לבני את המציאות עקב הקורונה, בני זומם ” בריחה” …

מרגע שפקח עיניו בשחר של היום הראשון בסגר השלישי,  וגם בשני הימים לאחר מכן, טרם שהספיק להתרחץ וליטול תרופות הוא לובש את מעילו, נוטל את תרמיל הטיולים שלו (גם את המסכה), מדלג מעל גדר ההוסטל ושועט החוצה… אף גורם בצוות המטפל לא יכול לעצרו ברגעים אלו.

ואני, אימו המלווה אותו ואת מחלתו 29 שנה, רואה את בני נסחף למערבולות מלאות בסכנות, ואין לי או לאף אחד אחר בסביבתו יכולת למנוע את ההיסחפות. שום הגיון, שום מציאות ברורה לא יעצרו את עוצמת התנגדותו למה שאומרים האחרים בניגוד לתחושותיו. מצבים לא מוכרים מאיימים על בני, הוא מכחיש את המציאות הפשוטה, הוא מבטל אותה. הוא כועס, הוא מפחד בלי יכולת לעבד את התחושות ההיוליות העוצמתיות. ואז והוא נמלט למקומות שאינם יכולים לשמש מקלט, ואינם יכולים להרגיע את הטלטלות הנפשיות שלו, אך יש בהם סכנות פיסיות בימי סגר אלו.

אני מנוסה במצבים קשים מאד הקשורים בבני האהוב, אך תחושת חוסר האונים הנוכחית חריפה  במיוחד.

מעשית, אני אימא מבוגרת, ממשיכה ״לרוץ״ בעקבות הבן החולה בניסיון על-אנושי כמעט להפחית סיכונים…

עדיין מאמינה שקיימות דרכים למתן את הטלטלות הנפשיות וכל ההשלכות שלהן כך שיתאפשרו חיים סבירים לבני, לי ולמשפחה כולה.

מיכלי