עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
23.1.2021
עשרים ותשע שנים ובכי…
זה החל ב 22.1.1992 , עבדתי אז כעובדת סוציאלית בבית האבות “משען” בירושלים. אני זוכרת את הרגע בו טילפנו אלי מבית החולים “זיו” בצפת והודיעו לי שבני החייל מאושפז שם עם התמוטטות נפשית. ישבתי בחדרי בקומה השנייה של בית האבות שבקטמון ולא הצלחתי להבין דבר.
באותו לילה חורפי נסעתי באוטובוס קר לצפת הקפואה, שם פגשתי בבית החולים את בני החכם, היפה המוסרי – חסר אונים, נטול יכולות אנושיות בסיסיות כמעט. כשהתחלתי לקלוט את מצבו פרצתי בבכי.
במשך עשרים ותשע שנים השקעתי את נשמתי וגם כל מאמץ אפשרי כדי לשקם את בני. עשיתי כל מה שניתן כדי ללמוד את מצבו ולסייע לו לחזור לעולמנו. מצאתי מחלה קשה במיוחד, ואני מלווה מקרוב את המחלה ואת דרכי הטיפול. לצערי, חווה תהליך הידרדרות קוגניטיבי ונפשי איטי, ומתמיד.
התרופות שנוטל לא משפרות את מצבו, ולעיתים נדמה שגורמות נזק יותר מתועלת.
אני נמצאת בקשר קבוע עם הצוות המטפל בהוסטל ועם רופאת נפש נגישה ובעלת רצון טוב, עמה אני מתייעצת בכל משבר, והמשברים רבים. מעשית, עיקר האחריות עליי, ואני חשה פיסית ונפשית את עומס האחריות במצב שאין בו לא יציבות ולא ודאות לגבי המחר, גם לא לגבי היום הנוכחי.
בכל זאת, במהלך השנים המשכתי להאמין שתימצא דרך לשפר את מצבו של בני, ולא הרשיתי לעצמי להתייאש ולבכות.
אבל הבוקר, שבת, התעוררתי ומצאתי שבני “נמלט” מן הבית. שכחתי לסגור את הסורג בלילה, בני התעורר, לקח את תיקו, ומעילו ונעלם, בלי לסגור את דלת הבית, ובלי להשאיר הודעה כלשהי.
תקופת סגר שלישי. בני נמצא בביתי במטרה שיתרוצץ פחות ברחובות העיר כפי שאוהב ונוהג לעשות בימים כתיקונם. דומה שאין לבני התנגדות להימצא בחברתי, והוא נהנה מהשהות המפנקת בבית.
אבל בני מסרב לקבל שקיימת מגפת קורונה ושצריך להישמר. אולי אינו מסוגל להבין, אולי אינו רוצה להבין. הוא מסרב להתחסן, אפילו לשמוע על האפשרות הזו או לדון בה.
כשהתעוררתי בבוקרה של שבת יפה ומצאתי שבני נעלם מן הבית לפתע, חזרתי והקשיתי:
לאן ברח, למה ברח, ממי ברח, לשם מה ברח???
חוסר הטעם של המאמצים האדירים שהשקעתי, חוסר האונים והכאב על שבני אינו מסוגל לתת בי אמון אף על פי שעמדתי כמעט בכל מבחן אפשרי כדי להגן עליו, וגם העובדה שאני לא יכולה לתת בו אמון – מכים בי בעוצמה רבה.
ואני פורצת שוב בבכי. עשרים ותשע השנים שעברו רק מגבירים את תחושת האובדן והכאב.
כן, אני יודעת שיחזור בסוף היום ואקבל אותו בנזיפה כלשהי, ובשמחה שחזר בשלום.
יחד עם זאת אני חוששת שאין בי די כוחות ותעצומות נפש להכיל את המחלה המתעתעת והלא נעצרת, ואני שואלת איך ניתן להמשיך לחיות ליד התקפי חרדה, פאניקות, התנהגות לא צפויה ולא מובנת, התנגדויות לא מוסברות ושתיקות מעיקות. כמעט כל שגרה טובה שהצלחנו לכונן יחד במהלך שנות המחלה הארוכות (והצלחנו !!!) מועדות לשיבוש על ידו ברגעים של התקפים, התנגדויות וגחמות.
במוצאי אותה שבת, מצאתי את בני, והחזרתי אותו משיטוטים חסרי פשר. כשנכנס הביתה יבשו הדמעות בעיניי, ודומני שחיוך חזר לשפתיים … התחזקה ההכרה שאמשיך במאמציי ובתקוותיי ה”דון -קישוטיות” גם בשנים הבאות כל עוד כוחותיי יאפשרו זאת.
מיכלי.